הייתי בבית של אבא והסתכלתי על הלוח שעם הישן מתקופת התיכון.
בבית של אבא הזמן עוצר מלכת וכל פעם שאני נכנסת לחדר שפעם היה שלי ( בשנים האחרונות כשחייתי שם כל החדרים נהפכו להיות "שלי" ,כי לא היו אחים שימלאו את כל הריק והחושך ) ניבטות אליי דמויות מהעבר מתמונות ישנות .
הבחור שהיה לנשיקה הראשונה שלי ,צילם אותנו ביחד מחויכים על מתקן בלונה פארק ושנים אחרי זה עברתי עם טוש שחור והוספתי לו משקפיים,שפם ונקודות מכוערות על הפנים .
חברים לכיתה שבהפסקות פרקו את כל האנרגיה שיש לבני 17 לפרוק והייתי שם עם המצלמה בזמן הנכון ברגע הנכון
ומכתב אחד מודפס ,אישי להחריד מטומי, שאני לא פוחדת לחשוף גם מול העיניים הביקורתיות של אבא ועוברים ושבים.
טומי כתב שם שאני יפה בכל מצב . כשאני ישנה, ממצמצת , עושה גרעפס , צובטת לו בפיטמות
כשאני רוקדת , בוכה ונושכת את השפתיים בשקט כמו שקורה כבר שנים , ואפילו כשאני מושכת את הקונדום בפראות .
הוא כתב שהוא אוהב אותי בכל מקום , בכל זמן , שהוא מסתכל לשמיים ומודה לאלוהים על האהבה הזו
ועמדתי שם משתהה לכמה דקות ,מנסה לתפוס בידיים דמיוניות חלקי זכרונות שארצה לנצור .
חשבתי על איך נתתי לטומי לקלף ממני שכבות של הגנה, כמה נחשפתי מולו וגם כשהוא ראה אותי במערומיי אהב כל חלק בי .
וזה לא זר לי,כי כשאני פוגשת אנשים אני ישר רוצה לראות את מה שקורה שם עמוק בפנים .
למזלי,או לצערי , לא עובר הרבה זמן עד שאני נחשפת לחלקים הרגישים ביותר . אני לא יודעת אם זה סיפור חיי שגורם להם להפתח ככה או שבלי שום קשר למה שעברתי,עצם הוויתי גורמת להם לסמוך עליי
וככה במילים מגומגמות , כתובות או נאמרות , הם כמו בצל מקלפים את השכבות
וידוע שלב הבצל הוא זה שהכי גורם לבכות .
ואיך אני יכולה לחשוב שיאהבו אותי לא משנה מה,אם כשאני רואה את אותם אנשים עירומים נפשית -
אני נגעלת .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
