אוי , סודות מלוכלכים

ברחוב ראשי ושקט בצפון הישן של תל אביב ,בקומה ה- 3 וחצי ישנן שתי דירות הצמודות אחת לשניה ובקצה של כל אחת מהן יושבים נער ונערה .

בדירה אחת הרצפות בוהקות, התאורה מעומעמת ורכה , הספות נוחות ויש ניחוח אירופאי באוויר

ובדירה השנייה עם ספה יד שנייה ,אור פלורסנטי ומיני חפצים זרוקים באגביות .

כשעברתי לכאן ושמעתי שדלת לידי ניצבים שכנים הולנדיים דמיינתי דוגמנים גבוהים עם עיניים בהירות ושיער גולש . רק אקח את האצבע ואצטרך לבחור משלושת הדיירים .

אבל האהבה בחרה אותי ולא אני אותה והאהבה היא מטר 70 עם שיער שחור ,ריסים ארוכות ,עיניים חדות כמו זאב טורף ושפתיים רכות .

זה התחיל רע . זה התחיל בכלל בפייסבוק כשצירפתי את השותף שלו שהתברר להיות דוש באג מוחלט .

בביקור הראשון שלי בדירה שלהם השיער שלי היה צבוע בורוד זוהר בקצוות והם ניסו ללא הצלחה להרוג ג'וק שנכנס אליהם הבייתה .לחלוטין לא הסיטואציה הרגילה להיכרות ראשונית .

באמצע המטבח שלהם עמדתי והתווכחתי עם אותו שותף על כמה שהשאלות הישירות שלו על חיי המין שלי בוטות וחצופות וכל הזמן הזה האהבה שלי הביט מהצד משועשעת ושותקת .

כשהוא כבר כן החליט להראות סימני חיים הוא התיישב לידי הרבה יותר מדי קרוב ויומיים למחרת אמר לי שהוא ג'אסט וואנה האב פאן ואני עניתי לו שהפאן שלו יגרום לכאב לב שלי וכזו אני .פשוט רגישה .

שבועיים אחריי החלטתי למרוד בעצמי והזמנתי אותו אליי הבייתה למטרה ברורה – סקס .

אבל הגורל רצה אחרת .

במקום נשיקות לוהטות בפתח של הדלת ,התיישבנו במרחק בטוח אחד מהשני על המיטה שלי ודיברנו במשך שעה . מי שחתכה סטרייט טו דה פוינט הייתי אני כששאלתי אותו אם הוא לא מתפלא מה פתאום הוא יושב אצלי בחדר בשעה 11 בלילה .

הנשיקה הראשונה שלנו הייתה נבוכה (ולא מביכה ) , מהססת ,עדינה ורכה .

במשך 5 שעות רק נגענו אחד בשני וכששמענו את האוטו זבל מגיע הבנו שזה הזמן ללכת לישון או לחלופין לקום ליום עבודה .

היה נראה כאילו הגענו לשיא בפגישה הראשונה ומשם הדרך למטה הייתה סלולה מראש.

מילים על זוגיות או לחלופין על פאן לא הועלו שוב והחוסר ביטחון בו קינן בי בלי רחמים .

חיבבתי אותו,נקשרתי אליו ותיעבתי ושנאתי אותו בכל פעם שבה היה גומר ושוכב לידי מבלי להושיט אף יד .

אני ,שצריכה מילים עוטפות וחמות ,קיבלתי כתף קרה ומרוחקת כנראה מבולבל מהרצון שלי לחיבוק מצד אחד וההגנות שבניתי על עצמי מצד שני .

בלילה שבו החלטתי לנתק ממנו קשר ,בשקט ובלי הצהרות פומביות חלחלה בי המחשבה שאני בהריון .

לקחתי את הכרטיס אשראי ובהחלטיות שלפתי את בדיקת ההריון מהמדף בסופר פארם.

כשהופיעו 2 פסים ורודים כסימן לכך שהתוצאה חיובית השתעשעתי עם הספק .

כשבשתי בדיקות למחרת הופיעו שוב אותם פסים ורודים -הברכיים רעדו לי והידיים שקשקו ופתאום כל הכאבים בציצים , והבחילות ,העייפות והחלומות המוזרים קיבלו הסבר .

כששלחתי לו אסמס שבו אנחנו צריכים לדבר ,הוא כבר ידע לבד על מה מדובר .

ראיתי כבר לנגד עיניי איך הוא מנתק ממני קשר,נגעל מהבחורה שקושרת אותו לדבר הלא רצוי הזה , זורק לי את הכסף לניתוח בפנים ומדבר מהר על הפלה העיקר שאתרחק ממנו .

אבל בין שיחה אחת לשנייה לשלישית שבהן הבנו שההפלה הולכת לקרות תוך מספר ימים נוצרו להם חוטים חדשים , נרקמו בינינו ממקומות שלא חשבנו שיכולים לצוץ

וככה במשך קצת יותר משבוע נפגשנו כמעט כל ערב כשאני מביאה לו קוראסון שוקולד מהעבודה, הוא מביא לי כדור נגד בחילה , אנחנו מדברים על מה שאני הולכת לעבור בתהליכים בירוקרטיים קשים וכל זה אפילו בלי להחזיק ידיים או לתת נשיקה על הלחי .

רק לשבת לידי ולהסתכל עליי בחיוך .

למרות שאמא רצתה לבוא לבי"ח ואחותי שקלה לקחת יום חופש מהעבודה אני ידעתי שאני רוצה אותו לידי .

חלקתי איתו את המחשבות המודאגות של איך הוא יסתדר עם לדבר עם האחיות בבי"ח ( אין להן סבלנות לעברית קלוקלת ואנגלית הן לא ממש מבינות ) ומה לנער בן 23 וליווי לניתוח ?

אבל הבטן שלי,זו שכבר הכילה בתוכה עובר בן 6 שבועות עם דופק , הובילה אותי למקום הנכון .

במשך 6 וחצי שעות הוא לא זז ממני אפילו לגיחה לשירותים .אפילו לא כוס מים .

בדאגה שקטה ומרגיעה הוא קשר לי את החלוק בי"ח מאחורה , שמר לי על התיק מלא במסמכים של בדיקות דם והצחיק אותי כשברקע הרעש של המוניטור .

הניתוח ארך רק 10 דקות אבל יצאתי ממנו מייללת כמו חיה פצועה .

מתחת לישבן שלי הייתה מונחת פיסת בד מלאה בדם ומסוחררת מהסם הרדמה בכיתי מבהלה כשדמעות ניגרות לי מהעיניים ללחיים עד לצוואר.

הכאבים גרמו לדופק שלי לעלות ומסיכת חמצן הייתה מחוברת לי לפנים , אינפוזיה ליד שמאל , מדבקות מודדות לחץ דם על החזה וקליפס שמודד דופק על האצבע .

בין כל ההריסות האלו הושטתי לו יד שילטף אותי כי כבר לא היה לי מה להפסיד .

הייתי שם ערומה וחסרת ישע .

וכאן,זו הייתה הנקודת התחלה האמיתית .

בחצי שתיקה ובחצי הקלה הלכנו ברגל הבייתה ( תודה לאל שהבי"ח קרוב) ויום למחרת נפגשנו על הגג של הבניין .

כשג'וינט בחומר ירוק להקלה על הכאבים הוחזק בין האצבעות שלי שאלתי אותו אם הוא עדיין נמשך אליי .אני חושבת שהתכוונתי בכלל לשאול אם הקשר בינינו ימשיך או שכאן הסתיים לו הרומן הסבוך שלנו .

הוא הפנה אליי חיוך המום וצלצול טלפון מאמא שלו באמסטרדם הרחוקה הציל אותו מלענות על השאלה הישירה שלי .

באיטיות ירדנו את המדרגות שמובילות לדירה שלי ,ושכבנו אחד מול השני על המיטה .

פתאום,בין כל המילים נוצרה שתיקה ומבט בעיניים שזז מצד לצד , אני רוצה להסתכל על האהבה שלי מצד אחד ומצד שני נהייתי אדומה ונבוכה מדי מכדי להמשיך .

שנינו צחקנו כי ידענו שזה מרגיש קצת כמו ילדים בני 14 .

שותקים כי אין טעם להגיד במילים שאנחנו רוצים אחד את השניה קרוב ושעברנו כברת דרך יחסית לשכנים בני חודש וחצי .

הנשיקה שלנו הייתה נשיקה ראשונה . שואפים אחד את השניה אחרי שהיינו ללא אוויר מרוב דאגה והלב שלנו הולם מבעד לצלעות .

ידעתי שהוא אוהב אותי והוא יהיה טיפש אם לא ידע שאני אוהבת אותו .

שוב הדבר היחידי שהפריד בינינו היו המחוגים של השעון שהצביעו על השעה 4 בבוקר ומסוחררת מרוב אהבה קמתי למחרת ליום ארוך .

בימים שלאחר מכן ועד עכשיו,כשאני עדיין מדממת ומחלימה מהניתוח הוא עדין איתי באופן שרק מיטיב לשנינו .

אין לנו את האפשרות לשכב אחד עם השני או להיות אגרסיביים ורק ליטופים ודגדוגים וידיים שנשלחות באופן אוטומטי מתוך שינה ממלאים את הזמן שלנו .

דברים קטנים כמו לגעת לי בקצה האף בפעם הראשונה , להרדם איתי ללא שעון מעורר שיקים אותנו קורים לנו .

זאת אהבה ללא מילים וכנגד כל הסיכויים .

ואני לא רוצה לחשוב על חודש פברואר ,כשייקח מטוס להולנד , ויעזוב.