גיחצי.

אחרי 64 ימים של כלום, השביתה נגמרה. השביתה הכי ארוכה בתולדות מערכת החינוך, שתפסה נפח של חופש גדול - חלאס. נגמר.

בתור אחת שלומדת בבית ספר שבו המורים החליטו להמשיך לשבות (וכי מי יימנע מהם לעשות עוד קצת דרמות, הרי מה עוד הם יודעים לעשות, חוץ מלזבל במוח?), הייתי במתח בבוקר. ראיתי אור בוקר (מה שלא קרה כבר חודשיים, והותיר אותי בהלם קל), הקשבתי עם אמא שלי לרדיו וקיללנו יחד את מערכת החינוך לדורותיה. בשמונה רן ארז הואיל למחול על כבודו האבוד ולחתום על ההסכם המזדיין. אתר בית הספר הודיע שמתחילים ללמוד בעשרים לתשע. חבורה של זונות.

בתור יום שכולם חיכו ופחדו ממנו כבר חודשיים, היום הראשון אחרי השביתה היה משעמם תחת. אני לומדת כבר תשע שנים ועשרים יום, וזה היה אחד מימי הלימוד היותר מיותרים אליהם נקלעתי. שיעור חינוך משעמם (ותודה לאריה שגאל את כולנו מהשתתפות בשיעור והסיח את דעתה של המחנכת), שעה חופשית, שיעור ספורט שכלל חימום קצר והרבה מאוד זיוני שכל, כנס עשיר בנאומים מיותרים, שלוש שעות כימיה (בהן לא נלמד שום חומר), ושעה מתמטיקה. באמת אחד מהימים היותר מיותרים. דרך נהדרת לפתוח את המשך השנה.

משועממת עד כלות,

ענת.

תהייה: למה שמיניסטים הם כאלה גרועים?