פרחים על החולצה ודרישת שלום חמה

עזבתי את המסיבה ההיא כשהבנתי שגם הפעם, כנראה שהוא לא יתאהב בי. ההזמדנות שטמונה בכל אירוע מסוג כזה נמוגה שוב ושוב לרקע הרעש המכני של אנשים שרוקדים כולם אותו דבר, והבירה אותה בירה גולדסטאר וחדר האוכל תמיד כפי שהוא רק שהפעם צבע הצלופן הוא אחר.

כבר מיום שבת שעברה ידעתי מה אני הולכת ללבוש. ידעתי איך אראה, ידעתי באיזה תזמון אכנס לשם, מה אומר לו, כיצד אתנהג.

ידעתי שעליי להפגין אדישות מוחלטת. ידעתי שאני טובה ויפה ומוכשרת, ושהוא זה שמפסיד. ידעתי את כל זה ובכל זאת חזרתי משם אחרת.

אני מניחה שכאב הלב הזה הוא שונה קצת מן האחרים. אני מסתכלת עליו וחושבת; כמה יופי, כמה שהייתי רוצה. את המבט הזה בעיניים שלו אני רוצה שוב ושוב ושלא יגמר. את המגע של זרועותיו כשהוא מחבק אותי, את הנשיקה על הלחי, את החיוך המקבל.

 ובא לי לומר לו- אתה לא יודע. אין לך מושג. כמה שאין לך מושג; כמה אבוד אתה, כמה אבודה אני. ושנינו מתעסקים במה שלא במקום שבמה שכן. ושנינו רוצים להגיד לעצמנו- אני שווה גם את מה שאין.