השבוע היתה סוף סוף העברת חדרים.
עם כל מה שעברתי בעקבות ההעברה הזאת, הצלחתי להישאר אדישה.
אולי התעצבנתי באותו ערב של ההעברה, אבל מעבר לזה, שום כלום. לא דמעה אחת.
אין לי סבלנות לאנשים כבר.
אני לא מרגישה שזה נותן לי משהו, איזה מימד נוסף לחיים.
אין לי שום חשק בקשר זוגי מכל סוג, לא חבר ולא יזיז ולא מה שלא יהיה באמצע.
לא יודעת מה יש לי.
כל כמה זמן זה חוזר, והפעם זה חזר בגדול.
אני ככה כבר די הרבה זמן. אני מרגישה שאני מאכזבת את עצמי.
אני כל פעם אומרת לעצמי שאני רוצה קשרים עם אנשים, שיהיה לי מעגל חברים רחב יותר,
וכל פעם אני מוצאת את עצמי מרחיקה את אותם אנשים. לא כי אני לא רוצה להיות איתם, פשוט כי אני לי סבלנות.
אני מתעצבנת מרעשים קטנים ומטופשים,
אני משתגעת כשכולם בכיתה מדברים ולא נותנים להמשיך את השיעור,
אני מתחרפנת כשנוגעים לי בדברים בטח ובטח בלי לבקש רשות,
מציק לי שאנשים שמים מוזיקה ב2043756 פלאפונים שונים בכל רחבי האוטובוס כשחוזרים הביתה,
מרתיח אותי כשמנסים להגיד לי מה לעשות במסווה של עצות.
אני מרגישה קטנונית, אבל אני לא ממש שולטת בזה.
אז פשוט נהייתי זומבית. אני לא מגיבה לכלום, זה פשוט חסר טעם.
אני לא יכולה לשנות את כל הסביבה שלי בהתאם למה שאני רוצה, זה ברור לי.
אז ויתרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lone rider