lone rider

לא חשבתי שאני אגיד את זה אי פעם, אבל פאק, סוף סוף אני בבית.

אחרי שבועיים קורעים בפנימיה,

שבהם עבדתי לערב מחזור של השכבה,

החלפתי אנשים לפחות פעמיים בתורנויות ובנוסף עשיתי לבד עוד שתי תורנויות חדריות,

למדתי בשישי בבוקר וכשחזרתי ניקיתי את כל החדר [כן, כולל שרותים],

עבדתי בשבת מ9 בבוקר עד אחת וחצי בצהריים בקפיטריה,

גיליתי שאחת מחברותיי לחדר גונבת דברים ממני ומחברתי השניה לחדר,

וביליתי את כל השבוע האחרון בנסיונות למצוא הוכחות ולשכנע את הצוות,

בעיקר את המנהל, לסיים את הטירוף הזה. כלומר את כל עניין הגנבות.

אחלה שבועיים, אה?

אבל הסופ"ש הזה מפצה על הכל.

אתמול כשחזרנו הביתה ארוחת ערב כבר חיכתה על השולחן. נשפכתי במיטה לפני 10 בלילה.

היום אכלתי בשר לארוחת בוקר, עשיתי [סוף סוף] עוד טיפול IR, והכנתי עוגת תותים [^^"].

מחר יש חמין, וקצת שיעורי בית באנגלית. לא נורא, נעבור את זה בצ'יק.

יהיה טוב.

השבוע היתה סוף סוף העברת חדרים.

עם כל מה שעברתי בעקבות ההעברה הזאת, הצלחתי להישאר אדישה.

אולי התעצבנתי באותו ערב של ההעברה, אבל מעבר לזה, שום כלום. לא דמעה אחת.

אין לי סבלנות לאנשים כבר.

אני לא מרגישה שזה נותן לי משהו, איזה מימד נוסף לחיים.

אין לי שום חשק בקשר זוגי מכל סוג, לא חבר ולא יזיז ולא מה שלא יהיה באמצע.

לא יודעת מה יש לי.

כל כמה זמן זה חוזר, והפעם זה חזר בגדול.

אני ככה כבר די הרבה זמן. אני מרגישה שאני מאכזבת את עצמי.

אני כל פעם אומרת לעצמי שאני רוצה קשרים עם אנשים, שיהיה לי מעגל חברים רחב יותר,

וכל פעם אני מוצאת את עצמי מרחיקה את אותם אנשים. לא כי אני לא רוצה להיות איתם, פשוט כי אני לי סבלנות.

אני מתעצבנת מרעשים קטנים ומטופשים,

אני משתגעת כשכולם בכיתה מדברים ולא נותנים להמשיך את השיעור,

אני מתחרפנת כשנוגעים לי בדברים בטח ובטח בלי לבקש רשות,

מציק לי שאנשים שמים מוזיקה ב2043756 פלאפונים שונים בכל רחבי האוטובוס כשחוזרים הביתה,

מרתיח אותי כשמנסים להגיד לי מה לעשות במסווה של עצות.

אני מרגישה קטנונית, אבל אני לא ממש שולטת בזה.

אז פשוט נהייתי זומבית. אני לא מגיבה לכלום, זה פשוט חסר טעם.

אני לא יכולה לשנות את כל הסביבה שלי בהתאם למה שאני רוצה, זה ברור לי.

אז ויתרתי.

חודש חדש, שנה חדשה.

עברו שבועיים קשים למדי, גם מבחינת הלימודים וגם מהבחינה החברתית.

ביום ראשון תהיה העברת חדרים י"ב, משמע אני עוברת מחדר קטן לגדול יותר.

הבעיה היא, שעכשיו בנות בחדר גדול צריכות לעבור לחדר הקטן שלי, וזה לא כלכך מוצא חן בעיניהן.

לא שאכפת לי במיוחד, אבל זה לא כלכך נחמד שכל הבנות בשכבה פחות או יותר שולפות עליך ציפורניים.

בנוסף לכל זה, יש סיכוי לא קטן שחברתי לחדר גונבת ממני דברים.

לא יודעת מה יש לי, אני מושכת קלפטומניות כנראה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי בתוך החדר.

בכיתה י' היתה לי חברה קרובה מאוד שגנבה ממני דברים והסיפור התפוצץ כלכך שעד היום אנחנו לא מדברות.

בשלושה שבועות האחרונים הספיקו להיעלם לי 400 ש"ח מהארנק, עיפרון שחור לעיניים ומסקרה.

לא חושבת שיש סיכוי שזו מישהי אחרת, למרות שאני נורא לא רוצה לצאת שוב בהאשמות.

בקיצור, שבועיים לא פשוטים.

והנה נוסף לו ברגע זה ממש עוד קש לגב הגמל:

rider:

friend:

friend:

ז"א היא לא ממש חדשה

friend:

והיא לא ממש שלי

friend:

אגב, זה מישהו שכבר במשך יותר משנה אני בקשר איתו on/off.

מתחיל משהו, אני מתחילה ללחוץ עליו להיפגש, הוא כמובן ככל גבר טיפוסי- נלחץ, רבים, ושוב נגמר.

לאחרונה זה התחיל שוב. עוד לא הספקתי ללחוץ וכבר רבנו. איכשהו התחלנו להשלים, והנה..

המחשבות הנחמדות היחידות שיש לי בזמן האחרון הן חוה ויוסי.

חוה, החברה הכי תומכת שהיתה לי מאז אסתר. כל עניין החדרים נורא השפיע עליי,

והיא ישבה והקשיבה לכל החפירות שלי כי היא ידעה שזה מרגיע אותי ועוזר לי להרגיש יותר טוב.

בנוסף, למרות שהיא רצתה לעבור להרכב חדר אחר, היא בסוף נשארת איתי ועם הקלפטומנית, בשבילי.

חוה אני יודעת שאני לא אומרת לך את זה מספיק, ואולי בכלל לא, אבל אני חושבת שאת בנאדם מדהים בטובו,

ולא יכלתי לבקש מישהי טובה יותר להיות איתה באותו חדר במחצית השנה האחרונה בפנימיה.

ויוסי, הגבר היחיד שאני מכירה שלמרות שהוא רק יזיז, מתייחס אליי בצורה הכי יפה שיכלתי לבקש.

אמנם הוא בן 27, משמע הוא רכש לא מעט ידע בנוגע לנשים, אבל בכל זאת,

עוד לא פגשתי מישהו שהתייחס אליי ככה בלי לרצות ממני משהו.

[כן בסדר הוא רוצה ממני סקס, אבל תכלס הוא יכל לקבל את זה גם בלי היחס הזה.

ואל תגידו לי, אני יודעת שזה פתטי ועצוב. ממש לא אכפת לי, טוב?].

אז כאן מסתכם לו פוסט; קצת חופר, קצת משחרר.

שבת שלום ולהתראות.