מה שבטוח, אני לא רוצה להיות הם. אני מכירה מקרוב מידי את השתיקות המתוחות לאחר ריב, ריב עקרוני ביותר שלאחריו הוא יוצא לסיבוב ולא חוזר כמה זמן. מכירה מקרוב מידי את הסירוב לדון בבעיות, את העקשנות מול הרצון לפייס, שנישמע יותר כמו כניעה. ואיכשהו, כשהוא שוב צועק על אלכס והיא שותקת, כי כי היא חושבת שעדיף לשמור על סטטוס קוו מאשר להעלות בעיות על פני השטח, אני כועסת. אבל אני לא אומרת כלום. אולי בגלל שאני חושבת שגם אני קצת אשמה. לפעמים, כשאני חושבת על זה הרבה זמן זה יכול לדכא אותי, אבל אני כל כך רגילה לזה שאני כבר לא שמה לב, ואז אני נישבעת לא להיות כמוהם. שאני אוכל למצוא אהבה, אהבה שיש לה בסיס ויסודות וכל מה שצריך כדי לשמור על קרקע יציבה ואמון הדדי, וכל השטויות האלה שתמיד כותבים במדור יחסים. ואז אני חושבת על אלכס, ויודעת שגם אני קצת אשמה.