השעה הכי אפלה היא רגע לפני עלות השחר

זה בלוג חדש, תכירו אותי:

אני לא מגלה את השם שלי

אני בת 12 אבל שונאת פאקצות! לעולם אתם לא תיראו אותי מיתנהגת כמו פאקצה (אני חושבת שורוד זה הצבע של הפאקצות אבל לא כל מי שעושה ציורים עם ורוד היא פאקצה!) מי שחושב אותי לפאקצה שילך לעזאזל!(אני יותר דומה לחננה, עובדה שאני משחקת סוליטר כשמשעמם לי).

עוד הוכחה שאני לא פאקצה זה שאני לעולם לא אקפיץ פוסטים!(למטה למטה למטה! סתם )

הנה קטע קצר שכתבתי:

היא ישבה שם למטה

בקור, בגשם, בלילה

בסימטאות החשוכות, ששום קרן אור לא חדרה לשם

היא בהתה באוויר

אין לה חיים כבר, אין לה שימחה,

אין לה רצון לחיות.

היא זכרה את מתק שפתיו, את ריחו הנעים

את חיוכו הקורן, את עיניו הבהירות

את שערו המיתנופף ברוח,

היא ניזכרה בבגידה, כשהוא עמד ליד חברתה הטובה,

ונישק אותה בלי בושה

היא ניזכרה בכל, שניראה לפתע יותר כואב אפילו,

היא הרימה את היתד המבריקה שהייתה בידה והביטה בה,

אין לה כבר מה לחיות, היא תקעה את היתד בליבה,

היא שכבה שם לבדה, עיניה היפות עצומות, שערה הבהיר פרוע, ובליבה- יתד.

(זה לא מבוסס על סיפור אמיתי, אל תידאגו [אפילו אותי הסיפור מעציב ])

מה דעתכם?