התבוננתי בשמיים , מנסה להבין את צורת העננים , ללא הצלחה. כתבתי את שמך על החול , התחרטתי , העברתי את ידי על החול החם בתנועה שמחקה אותך , בתקווה שתימחק גם מליבי. השמלה הלבנה שתפרתי הייתה נעימה אך גם היא איכזבה , נפרמו חוטים מן הקצה והפרחים , הפרחים שקטפתי גם הם נבלו...
הסתכלתי אל הים , ידעתי ששם אני צריכה להיות , עמוק בפנים. התחלתי ללכת בצעדים קטנים , היססתי , לא ממש ידעתי לאן אני הולכת.
כל צעד כאב , הרגשתי איך כל צעד שאני עושה גורם לי להבין יותר את המשמעות של העזיבה , כבר סבלתי בעבר מזה , זה לא כזה חדש. כאב לי , רציתי להסתכל אחורה אבל משהו בתוכי לא נתן לי , הכרחתי את עצמי להסתכל רק קדימה , למטרה. לבסוף נכנעתי , ניסיתי להתאפק אבל חושיי השפיעו עליי , הרגשתי מושפלת וחלשה. דמעות זלגו מעיניי , הוכיחו לי את חולשתי , ניגבתי אותן במהרה כאילו לא התקיימו. הרגשתי קלילה לרגע קט.
פתאום בבת אחת , רגליי לקחו אותי , נכנעתי , הרגשתי שמחה , כאילו שבתי אל חיי , חשבתי שאוכל לחזור להיות מה שהייתי..
רצתי בכל כוחי והרגשתי שמשהו חסר לי , האטתי את הקצב והפעם לא נכנעתי , לא הסתכלתי לאחור , זה יתיש אותי ויתסכל.
הייתי חייבת להמשיך הלאה , רצתי בכל כוחי , רציתי לאמת את תחושותיי שהפעם הכל יהיה שונה , הובסתי שנית.
הגעתי למבוי סתום , מסך שחור , הבית שלי , הבית השחור.
הבנתי לאן חזרתי , חשכו עיניי. עוד פעם התאכזבתי מחדש , והסוף... הסוף המוכר.
התמוטטתי , כשאני מונחת בתוך השמלה המאכזבת , בין הפרחים הנובלים שקטפתי כשעפתי לשמיים והייתי מאושרת. הבנתי שאין דרך חזרה , כאן מקומי , נזכרתי שאני לבד , תמיד הייתי.
כל מה שבנתה התפרק לה בין הידיים אפילו הסוף שתכננה לעצמה לא יצא כרצונה ,
הגורל לא בידינו , מה שצריך לקרות יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-the little mermaid-
