עברו עלי חודשים אחרונים לא פשוטים, זה החל מהראשון לאוגוסט.
הייתי אמורה להפגש עם חברה שלי בברנוער ובערך עשר דקות לפני שרציתי לצאת נפרדנו אז בסוף נשארתי בבית עם כמה חברים ואז התחילו מלא טלפונים "איפה את?" "איפה את?" אז (אם קצת הרגשה רעה כשאני אומרת את זה) לא הייתי שם שזה קרה, תמיד כשקורה דבר כזה ואתה מכיר אנשים שהיו שם (כולם) אתה מרגיש שאם היית שם אולי זה היה קורה אחרת, אולי זה לא היה קורה... מי יודע אולי ואולי ואולי... אולי אני הייתי צריכה להיות הגורם המונע. ולא הייתי שם.
לא הייתי שם לעזור, ולתמוך.
ולא באתי להלוויה ולא לשבעה.
אז בסדר אני מרגישה רע עם עצמי גם בלי שתכעסו עלי.
אבל זה פשוט קשה לי, קשה לי לראות את הקרובים אלי בוכים ופגועים ומטופלים בטיפול נימרץ וקבורים.
קשה לי להתמודד עם זה, אז מגיע לי תכעסו עלי, בסדר הבנתי, תכעסו מה אני אעשה. |:
הייתי צריכה להתמודד עם הפרידה ועם הפיגוע ופשוט עמדתי לבד לגמרי ולא ישנתי במשך 4 ימים רצופים, היה לי קשה לאכול היה לי קשה הכל. כל דבר שעשיתי ישר פרצתי בבכי עד שכבר נחנקתי מהדמעות. והחיבוקים לא עוזרים והתמיכה לא עוזרת ולדבר על זה לא עוזר, כלום לא עוזר. אחרי דקה הכעס, התסכול והעצב חוזרים.
ואתה אפילו לא יודע למה? ומי? ויש לך מליון שאלות.... במקום הכי תמים ובטוח בעולם, דווקא שם?!
בני זונות.
עם כל זה התחלתי ללמוד לפסיכומטרי.. לפחות הגעתי לקורס לא יכולתי ללמוד זה היה טו מאץ' בשבילי.
ואז את הופעת פתאום, טוב לא הופעת פתאום...תמיד היית שם אבל לא היית פה. ועכשיו את מקפצת לך בין פה לשם ולא בטוחה במה שאת עושה.
את משגעת אותי, מחרפת לי את השכל, כן לא כן לא כן לא כן לא כן לא כן לא. עוד לא החלטת ובנתיים אני עומדת באמצע, מחכה לתשובה, מחכה ומחכה וממשיכה לחכות לך. עד שתחליטי... וכבר לא אכפת לי מהתשובה שלך אני רק רוצה לדעת אותה כבר, כן או לא אני רוצה לעבור את זה.
תביני נמאס לי לחכות
אני רוצה אותך לידי
אם את אוהבת אותי
.
http://www.youtube.com/watch?v=ZWF9_msQL08
שבוע הבא אני יוצאת לפולין מהבית ספר.. זה דיי מפחיד אותי..
אני לא יודעת, אם אני לא אתרגש ואם אני לא אבין ואם זה פשוט יעבור לידי ואני אאכזב את סבתא. :\
http://www.youtube.com/watch?v=zidcpa6AFuc&feature=related