הצעדים שלו על ריצפת העץ הידהדו באוזניי.
נעליים כבדות.
יכולתי להרגיש את נקישת הסוליות דרך המיטה. הן לא תאמו כלל את דפיקות הלב שלי, שהאיצו את הקצב מרגע לרגע.
"איחרת." הקול הזה. המכני, הקר. "והבנתי שקיבלת את הפתק שלי..?"
אם רק היית יודע זמן לקח לי להחליט מה יפה בשבילך, מה תרצה ומה תאשר.
חיוך עלה על שפתיי.
"שקט! אף מילה! התירוצים שלך לא מעניינים אותי!"
הלב שלי צנח.
החיוך נמחק.
האגן שלי התחיל לבעור.
"בפעם הבאה שתאחרי, זה לא יגמר כל כך בטוב...ראי זאת כאזהרה אחרונה. אני לא רוצה לשמוע ממך אף מילה עד שאני אחליט שאת רשאית לפתוח את הפה המטונף שלך...ברור?!"
ברור. בדיוק כמו שרציתי אותך. הנהנתי, מנסה לראות מתחת לכיסויי העיניים.
"את יודעת למה את פה היום?" שאל.
הריח שלו, הטונים, הקור בחדר עירפלו אותי. וממש לא ידעתי מה הוא רוצה לשמוע עכשיו.
למה אני פה, אין לי מושג למה החלטתי לקחת סיכון כזה. לחכות ערומה, כפותה ומסומאת לגבר זר וכוחני. אני מניחה שמה שחשבתי שיקרה זה שהוא יזיין לי את הצורה. אבל לא נראה לי שזה מה שהוא רוצה לשמוע.
"כי אמרת לי." הרעד שטף את גופי. הוא בהחלט שמע את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
