שלום לכולם! קודם כל, אני שמח להגיד שהפוסט הקודם נכנס ל"נושא החם" ואנשים נחשפו קצת לבלוג הסובלנות שלי (אולי יום אחד, זה יהיה שמו הקבוע).
אז כן, אני מנסה לשנות סדרי עולם. לא רק מהבלוג. אני מבין ש-90 % מגולשי ישראבלוג לא מבינים מה אני מכניס אותם לכזה נושא כבד כמו סובלנות, עזרה לחלש וכולי. אבל הם לא מעניינים אותי. מעניינים אותי עשרה האחוז האחרים. אתם מעניינים אותי.
אני רוצה לתת פה במה לכל מי שרוצה לשמוע איך זה להיות שונה (טוב... לא ממש שונה. אח של מישהו שונה). אז אני כותב.
עד כאן הקדימון...ועכשיו לנושא הפוסט.
נכון, החיים במשפחה שיש בה מישהו עם נטיות מיניות שונות אינם קלים כלל וכלל. אבל אם לרגע תחשבו על זה- החיים במשפחה דתית שיש בה מישהו כזה, הם קשים פי כמה וכמה.
ציטוט מהתנ"ך- "לא תקיים משכב זכר.. אם עשות כן מות תומת"
כלומר, קיום יחסי מין "שלא כדרך הטבע" דינם מוות. אז מה חושב לעצמו ילד או נער דתי, שמרגיש שהוא נמשך לבני מינו, בידיעה שזה אסור ע"י אלוהיו, ובידיעה שקיים סיכוי לא קטן בכלל שמשפחתו תנתק עימו את היחסים? לא פלא אם כן שאחוז כל כך קטן של דתיים מחליטים ללכת עם האמת שלהם ולא להתחבא בתוך תחפושת של אומללות למשך כל החיים. הם מ-פ-ח-ד-י-ם.
אז האם באמת דינם של ההומואים הוא למות? האם באמת זהו חטא כל כך גדול? ומדוע אם כן החליט אלוהים "להעניק" להם את המתנה הזאת אם הוא אוסר עליה? ( דרך אגב, זה המקום להזכיר שלפי מחקרים הנטיות המיניות הן גנטיות אז שלא יתחילו להגיד לי- "בטח אחיך שיחק בבובות שהוא היה קטן", כי לא. עובדה.)
אז ככה. אני מאמין שהדת היא דבר עדכני ומשתנה. אל תשכחו שגם את התורה (שוב, ע"פ מחקרים מדעיים מוכחים) כתבו בני אדם. בתורה מודגש רצונו של האל, אבל היא לא אמרות פיו באופן ישירות. אז כן, בני אדם טועים ויכול להיות שמכיוון שבאותה תקופה הדבר לא היה מקובל נאסר הדבר.
עוד משהו. בעבר לא היה דבר כזה כמו הפריות מבחנה, אם פונדקאית ועוד. מכאן שהומואים לא יכלו להביא ילדים לעולם, ולכן הם "הפסיקו את השושלת" מה שהוביל לחקיקת החוק הזה. כיום, הדבר אינו מהווה מכשול והומואים יכולים להביא ילדים לעולם ללא בעיה.
אז כן, העבר הוא עבר וההווה הוא הווה. אני יודע כמה אחי ניסה בגיל צעיר שלא להיות "כזה", אבל הוא פשוט לא הצליח. זה היה חזק ממנו. כמו שלי יש שיער בלונדיני ככה הוא נולד. זה טבוע בגנים. נקודה.
אז מה תגידו כאשר תשמעו על משפחה דתית שישבה שבעה על בנה, שיצא מהארון? מה אתם חושבים על אנשים שכאלו? לדעתי, הם הם החוטאים האמיתיים. אם הם מסוגלים לשכוח את בנם ולהפקירו לאנחות, הם החוטאים הגדולים בעיני האל, לעניות דעתי.
לסיום, וכדי להמחיש לכם כיצד נתפסת "ההומואיות" אצל הדתיים, אני אתן לכם קטע שאמר הרב שלום ארוש, שהוא רב רציני (לפחות מכמה שאני מכיר בענייני הרבנים). ככה הוא ענה לשאלת הכתב בנושא ההומואים הדתיים- "בעולם – אפילו לא בעולם התורה – מקובל מה נורמלי ומה לא, מה בריא בנפשו ומה לא. אני מאחל להם החלמה מהירה."
וכל שנותר לכם לעשות הוא להגיב. אתם תומכים? אתם מתנגדים? אני מחכה..
אור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
