או כן או לא, מה שבטוח - אולי, וגם זה מוטל בספק

אני יודעת שמחר אני אבכה.

הנה נגמר לו השבוע שלו כה חיכיתי.

אבל מה חשבתי לעצמי? שהוא לא יגמר? דברים טבעם להסתיים בסופו של דבר

ולמה אני כה דרמתית בקשר לזה.. כאילו זאת הפעם האחרונה בחיים שיהיה לי חופש

שבוע וחצי שהוא היה לגמרי שלי.. או שהוא ניסה לפחות,אם אז מצאתי על מה לריב.

אני אומרת מילים פוגעות בכוונה,כדי שתהיה לו תגובה בכוונה,אבל אני רק עושה לו כואב. אני חייבת להפסיק עם זה.

אני רוצה להחזיק לו את היד ולא לחשוב על כלום,אני אוהבת להסתכל עליו כשהוא ישן.

אני רוצה לחבק אותך ולהיות בטוחה בעצמי.

מתי זה יקרה?

עוד מעט אנחנו שנה יחד...

מי היה מאמין?

בטח שלא אני.

למה אנחנו עושים כזה עניין מתאריך?

ומזה עוזר לי השנה הזאת אם אני לא בטוחה בעצמי?

אתה אוהב אותי.. ואני אותך,זה בטוח.

אך השאלה החשובה ביותר האם זה מספיק...

לא נשאלת.. היא נשארת תלויה באוויר.

יושבת במחסן וזה עוד יום רגיל,מתעסקת עם הפלאפון ומדברת עם חברה בכדי להעביר את זה הזמן

פתאום הוא נכנס,גבוה שחום לובש סרבל כיאה לאיש קבע בחיל האוויר,מוריד את המשקפי שמש הפלצניים שלו ופותח בשיחה עם המנהל

הוא נראה לי מוכר,דומה לטיפוסים המבוגרים האלה שנמצאים בפאבים התל אביבים,החברות שלי מנסות לברוח מטיפוסים כאלה ואני ההפך.. הם מסקרנים אותי.

לפתע הוא מביט בי,המבט שלו מביך אך עם זאת גורם לי להרגיש ממש  בנוח.. הוא מחייך,ואני מקווה שהוא לא רואה את הסומק על לחיי

אני מובכת,לבושה במדי ב' הגדולים עליי לפחות בשתי מידות,ודווקא היום לא התאפרתי,אבל זה לא נראה שאכפת לו.. למרות שהוא לובש סרבל,רואים את הגוף שלו.. רחב וגברי.. ואני חושבת לעצמי,מעניין איך הוא נראה עם גופיה.. או בלי כלום..

הוא צועד לעברי,ולמרות שזה לקח איזה כמה שניות.. הרגשתי שזה כמו נצח.. מבטו מקובע עליי ואני רק מתמקדת בשפתיו הבשרניות שכל כך הייתי רוצה לנשוך

הוא שואל אותי אם אני חדשה כאן,ואני עונה לו עם חיוך מבוייש,הרגשתי כאילו אני בת 12 שמדברת עם חתיך השכבה..

הוא מציג את עצמו ומושיט את ידו אליי,לחיצת היד האיצה  את דפיקות הלב שלי

ובדיוק כשנראה לי שהשיחה הולכת להיות מעניינת,חבר שלי מתקשר ואני עונה לו ב"היי מותק" והאיש קבע מתרחק,שם את משקפי השמש שלו ולא מביט לאחור..

נשבעת לכם שנראה שהוא קינא...