כשנפגשנו הייתה לה חברה, ואני הייתי בעיצומה של תקופת דייטינג מאכזבת, שבסופה שוב נשבעתי לא לחפש יותר. הכלבה שלי כבר התרגלה להצהרות השווא האלו, אני עוד לא.
אפשר לדמיין הרבה תסריטים אחרי פתיחה שכזו, אבל אני לא רוצה להיכנס לסיפור ההכרות שלנו עכשיו, ממש לא.
מה שרלוונטי בעיני בסיפור הזה הוא נקודות הפתיחה השונות שלנו.
אני אגיד את זה בפשטות – הבחורה אלופה בזוגיות, לי אין מושג איך מנהלים את זה.
זה לא מקרי שכשנפגשנו היא הייתה בקשר- היא תמיד הייתה בקשר. למעשה יום אחד ישבנו וחישבנו את זה, ומצאנו שמגיל 16 היא הייתה לבד כתשעה חודשים בערך עד ימנו.
תשעה חודשים זה מקביל לקשר הארוך המשמעותי האחרון שהיה לי, וזה גם בברוטו.
ואז אנחנו מוצאות את עצמנו גרות יחד, לא אחרי שנה או שנתיים או משהו כזה, אלא אחרי תקופת הכרות קצרה בשל נסיבות כאלו ואחרות (מעבר דירה, מעבר עבודה, התאהבות, כאלו ...) ואני שמה לב שאנחנו בזוגיות.
מה זה זוגיות.
לא זו לא אמרה צינית, זו באמת שאלה עניינית. יש אנשים שנמצאים שנים יחד אבל הם לא בזוגיות, ואז מאורע מקרי מעיר אותם: זו יכולה להיות בקשה להוריד את הזבל, או גערה כשבאים מאוחר ולא מודיעים, דברים פשוטים כאלו של יום- יום. ואז יש להם אפשרות לחייך לעצמם, להיות מופתעים לרגע ולהמשיך הלאה, או להיכנס לפאניקה.
ברירת המחדל שלי היא תמיד האפשרות השנייה, עם תוספת קטנה - אני נכנסת לפאניקה שקטה.
אני לא יכולה להצביע על מה העיר אותי. כל המפגש איתה היה כל כך חריג ("תקלה" כפי שהיא קוראת לזה) כך שאני לא יכולה להשוות את זה למשהו בכלל.
אבל אין ספק שהתעוררתי, ולא בקול צעקה.
אמרתי לעצמי – תירגעי, אל תדפקי את זה הפעם.
אמרה לי חברה טובה שלי – בחייאת אל תדפקי את זה הפעם.
אמרה לי אחותי – לא חבל?
אם הייתי יכולה להצביע על מה מבהיל אותי כל כך היה הרבה יותר פשוט לכולנו (כן, כן – בזוגיות זה לכולנו). אבל אין לי מושג מה זה.
אני רק מוצאת את עצמי נלחמת בה.
ואם להיות כנה – היא מצאה את זה הרבה לפני.
מבחינתי היו לנו כמה ויכוחים קטנים, כמה דיונים, כמה שיחות בנושאים כאלו ואחרים, ו"יציאה" אחת כל כך לא במקום שלי כלפיה שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
(אפשר שוב לבקש סליחה , בפומבי?)
טוב אז מלבד השטות האיומה שפלטתי לידה מבחינתי הכול בסדר- מה זה קצת ויכוחים במערכת זוגית- דלתות לא נטרקו, איומים על פרידה לא נשמעו, אפילו לא יצאתי מהחדר.
אני חושבת שלאנשים שכמותי זו רשימת הישגים לא מבוטלת כלל.
אבל אז גיליתי שאני בבריכה של הגדולים, ושהסטנדרטים שלי לזוגיות משביעת רצון, שהם די מסתכמים ברשימה שהצגתי כאן, הם לא מספיקים.
(זה בערך כמו להגיע לתחרות שחיה ולהשוויץ שכרגע למדת לצוף.)
אבל היא אמרה לי שאני נלחמת בה היום, ולמה אני נלחמת בה.
ואני שתקתי אבל פתאום כל הקוביות נפלו במקום והבנתי שהיא ממש צודקת.
אני מציקה, אני מחרחרת ריב, אני מחפשת לבעוט, משגעת פילים.
דמיינתי את עצמי יושבת לידה עם מזלג, ודוקרת אותה בכל פעם שהיא מפנה את מבטה.
אין לי הסבר לזה. כלומר יש לי, אבל האנליזה הזו עלתה לי כל כך הרבה כסף כך שאין לי כל כוונה להציג אותה כאן חינם.
ואני שתקתי, אבל בלב אמרתי לה – בבקשה אל תתייאשי ממני.
אפילו בלב רק את זה הרשיתי לעצמי לומר לה.
אני רוצה שהיא תרגיש כמו נסיכה איתי, כמו שהיא קמה בשבת בשתים עשרה עם מבט ערמומי וצוחק שמרגיש שכל דקה שהוא ישן היא עוד הברקה גאונית ותחבולה מבריקה.
אני מבשלת לה.אני רוצה שהיא תאכל בהנאה, כמו שאוכלים אנשים שלא ממהרים לשום מקום והם לועסים לאט. לא בישלתי כל כך הרבה מימי (טוב, דווקא שמים לב).
אני לא יודעת איך לגרום לה להרגיש בטוחה איתי, באותו האופן שאני לא יודעת איך ללמד אותה לנגן על פסנתר. אף פעם לא למדתי, ואני מזייפת נורא.
אני עדיין מופתעת כל פעם מחדש שהיא עדיין לא ארזה את כל הדברים שלה בסיום אחת השיחות שלנו או עשתה הערכה מחדש לכל הרעיון הזה של לגור איתי.
לפעמים נראה לי שזה רק עניין של זמן עד היא תעבד את הכול ותגיע למסקנה הזו.
זה לא שאני חושבת שלגמרי רע לה, ממש לא אני פשוט חושבת שגם לפילים זה נמאס מתישהו שמשגעים אותם.
(חג שמח ומואר לכולם , מהארנבת).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
