לא באנו להנות

ידעתי שהיא ארנבת, היום זו הפעם הראשונה שאני מנסה להתחבר לזה שאני פיל.

פילים הם חמודים - הם נורא גדולים, אמנם, אבל הם אפורים גם לרוחב, יש להם שיניים גדולות ומבהילות ויחסים לבביים מדי בתוך להקות הפילים שלהם. אה, והם יודעים גם ללכת לבד לבית הקברות כשהם עומדים למות, בניגוד לבני אדם שמתעקשים לגסוס במשך חודשים בבתי חולים ולמרר לכולם את החיים.

סארקזם. פוי.

[מאמר מוסגר: אני תוהה אם אנחנו נשמעות נורא דומות כשאנחנו כותבות, או שזו סתם אבחנה סתמית של גורמים חיצוניים ועוינים.]

נראה לי שמתישהו יהיה מקום לכתוב את סיפור ההכרות שלנו כאן משתי זויות הראיה שלנו - זה בטוח יהיה משעשע, גם אם זה יגרור אחריו סשן של זריקת צלחות ומרמור הדדי. אבל זה באמת צריך לקרות בפעם אחרת, ולא בשמונה וחצי כשאני מתה לצאת מהמשרד.

אני רק חושבת על משהו אחר - על זה שאחרי הרבה זמן קרה לי הבלתי יאמן והתאהבתי שוב, כלומר התאהבתי לגמרי, כמו שצריך להתאהב בלקסיקון שלי. לא יודעת איך זה אצל אנשים אחרים, פעם גם אצלי זה היה טריוויאלי, אבל זה ממש לא ככה כבר שנים.

וזו הסיבה העיקרית לזה שאני לא עושה שום הערכות מחדש בתקופה האחרונה הזו, של מלחמה לא צפויה מול הבחורה שגרה איתי. אני עושה רק הערכה זהירה של מצבים ומנסה להבין איפה נמצאת הדלת הפתוחה, או לכל הפחות, איפה לעזאזל מדליקים פה את האור.

* הייתי חותמת, אבל אני מסרבת לחתום בתור הפילה בסיפור הזה. *