לא באנו להנות

היי מותק,

את שואלת אותי למה אף אחד לא נכנס אלינו לבלוג.

אני חושבת שזה בדיוק מהסיבה שגברים נאנחים מול משחק כדורגל כשהחברה שלהם מתחילה לעשות איתם שיחות יחסינו לאן. היא עושה את זה כי משעמם לה, היא לא מבינה שככה גברים מפרמטים לעצמם את המוח כדי לפנות מקום לדברים החשובים באמת (פורנו, עוד כדורגל, עוד פורנו - ובמקרים חריגים גם לכל כתבי מרסל פרוסט). הם, מצידם, נאנחים כי שיחות יחסינו לאן לא מעניינות אותם. "כמה אפשר לטחון את אותו הדבר?" שואל את עצמו הגבר הממוצע במרירות כשזו שלידו מזכירה לו שמהבוקר הוא לא אמר לה שהוא אוהב אותה, ומנסה להזכר בדבר הקודם שסתם לה את הפה. בדרך כלל הוא משתמש בדרך הזולה והנחותה מכולן: "אני אוהב אותך, מותק", הוא אומר, לא מבין שבזה הוא פתח חזית חדשה שלמה, ואת זה רק בחורות יבינו.

אז הבלוג שלנו הוא שיחת יחסינו לאן מתמשכת, וסופה למשוך אליה רק בחורות משועממות וגברים שהם מקרים חריגים (עייני ערך כתבי מרסל פרוסט בפסקה הקודמת).

ולענין שיחות יחסינו לאן -

אחרי הימים האחרונים, אני מגלה שאני מרגישה שעברנו איזו משוכה לא נראית שניצבה אי שם בדרך. משהו שלא הצלחתי לראות מהנקודה הקודמת בה השקפנו על הנוף, ועכשיו במבט לאחור אני רואה. לא יכולה להגדיר אותה במילים פשוטות אלא רק בגיבובי דימויים, אז אני מייד מוותרת עליהם (שלא כהרגלי) ורק כותבת את זה בפשטות - משהו התמוסס, התרכך. וזה די מגניב.

לפני שעברתי למרכז, חיי הלילה שלי סבלו משני דברים: מקומות בילוי משעממים ובת זוג שלא ממש אהבה לצאת לבלות. אני מתחילה לחוש תסכול מסויים מהתגלית של הזמן האחרון, בה מסתבר כי הישיבה במקומות שונים לצורך שתיית אלכוהול לא משנה את אופי העניין. דהיינו, לא משנה אם אני יושבת בבאר A או בבאר B, יוצא שאני עושה תמיד את אותו הדבר. גם גיוון תפריט האלכוהול מסתבר כלא ממצה, ובסך הכל ניתן לומר שעכשיו אני בדרך לגיהנום השעמום מן הבחינה הזו.

אם היו לנו קוראים בבלוג, הייתי יוצאת בקריאה נרגשת להמלצות על מקומות קצת יותר מעניינים בעיר החטאים. מאחר והיה לנו רק קורא אחד (וגם אותו הברחנו), אני בוחרת רק להותיר פה את דכדוכי ועוגמת הנפש שלי.

נקודת אור אחת - נפתח באר חדש ללסביות בשם פאם פאטאל, מרחק הליכה מהמינרווה. מי ייתן וישרוד את הקהל האכזרי שלו הוא מיועד, אמן.

ועכשיו, הביתה.