או בכלל אז אני לא יודעת איך להתחיל. עצוב לי וקשה לי והעיניים שלי אדומות וכואבות מרוב הרצון לישון כמו שצריך. אני כבר לא זוכרת מתי התעוררתי בשעה נורמלית בבוקר ולא בין 5-7, ולא נדבר על מתי הלכתי לישון מוקדם.

עצוב וקשה לי בעיקר כי כבר סוף החופש ואני בכל מקום ועם כולם ויחד עם זאת אני מרגישה הכי כישלון שבעולם, והכי לבד. השגתי כמעט את כל מה שרציתי, אבל זה לא שווה ערך כי המטרה הגדולה שלי לא הושגה והנה חזרתי להיות העצלנית השמנה והנכשלת.

אני מוצפת בעבודות. כל היום אני רצה מפה לשם. אני נהנת בהן ואני מקבלת כסף וסוף סוף השגתי עבודה ואפילו יותר מאחת-חיפשתי כל כך הרבה זמן, אבל פתאום זה הפך למטלה קשה מידי. מהדרכה בנופשון אני עוברת לבייביסיטר ומשם למלצרות ולשעורים פרטיים. לא נשאר לי זמן לנשום ובטח שלא ללמוד לפסיכומטרי, ועזבו את זה בכלל- לא נשאר לי זמן לישון וזמן להבריא מהחולי (הגוף שלי לא אוהב מצבי לחץ אז הוא ניהייה חולה..)

לא עשיתי כלום בחופש הזה חוץ מלקרוע את התחת על דברים מתישים ולא מהנים. תלמדו-ככה מנצלים את הזמן =\

מבחינת האוכל והמשקל וכל המסביב אני אבודה. חזרתי הרבה אחורה והבנתי גם למה. במשך שנתיים מנעתי מעצמי כמעט לגמרי פחמימות-לחם,קורנפלקס,פסטה,אורז, וכל סוג אחר.. בעיקר מהפחד להשמין. הרבה זמן חייתי על תפריט מוגבל ואז בשנה האחרונה שהיה לחוץ וקשה פניתי לאוכל כאל הנחמה שלי. לא שמתי לב מה נכנס לי לפה מרוב התשישות והחוסר זמן להתרכז בנושא הזה (אגב זה נמשך גם עכשיו לצערי), וככה מבלי לשים לב הגעתי למצב שרוב האוכל שנכנס לבטן הוא פחמימות. התפריט שלי בכלל לא בריא ואני מדלגת על ארוחות ובולסת לאחר מכן, וזה רע לי. עזבו את המשקל והמראה החיצוני, אני גם סובלת מבחינה פיזית. תמיד יש לי כאבי בטן וגב ואני רעבה או יש לי בחילה מהאוכל ונמאס לי כבר.

אז לשלב ההבנה והקבלה הגעתי- עכשיו איך לעזאזל אני חוזרת לתיקון המצב? זה נמשך יותר מידי זמן ואני לא מצליחה להתעלות על עצמי.

אני לא יכולה לסבול את עצמי. לא יכולה לסבול את זה שכולם מאמינים בי ורואים בי חכמה ומוצלחת ויפה ומשקיענית וכו', אבל רק אני רואה כמה אני באמת כישלון.

אני לא יכולה להמשיך להיות בת כל כך אגואיסטית, באמת שאני החברה הכי טובה והתלמידה הכי טובה והכל הכי טובה אבל ברגע שאני מגיעה הבייתה-אני אפס. אני כלום. אני לא מוצלחת ואני לא עוזרת ואני רק מבקשת כסף ועושה את המצב לגרוע יותר. אני לא מפנה זמן לבית כי בבית הכל חרא אז מה הפלא שאני תמיד במקום אחר- מקום שבו חם ואוהב יותר מאשר פה. אבל לאמא זה קשה ואני מכאיבה לה. ואני לא מצליחה או לא רוצה לפנות לבית לוח זמנים לדברים הסטנדרטיים ואולי לעזרה מעבר להם, ויש לי ייסורי מצפון.

עד כמה בן אדם יכול להיות חרא?

אני רוצה לברוח.ולישון לנצח.