my fantasy

נמאס כבר מכל השטחיות הזאת שיש ברחובות!

די אני לא מסוגלת שלא להסתכל ברחוב ופשוט לבוז לכל הילדים האלה שלובשים את כל מה שבאופנה כדי להיות אין!

כל הבנות הקטנות האלה עם העקבים שפיץ,

אתמול ראיתי בתחנת אוטובוס ילדה קטנה, בקושי בת 11 לבושה טיפ טופ עם עקבים מעל הג'ינס גזרה נמוכה, חוטיני ומעיל פרוותי כזה..

כאילו מה נסגר?

עד כמה נמשיך להיות קורבנות אופנה כאלה?

הלבוש הזה מטשטש את האישיות שלנו באמת, הופך אותנו להיות בובות חרסינה מהלכות,

נערה בת 13 מלאה שרואים שהג'ינס עוד שניה מתפוצץ עליה מתאמצת ללבוש דווקא אותו כדי להיות בעניינים, החריץ מציץ מאחורה והסקיני גי'נס הזוועתי לא מחמיא לה אלא ההיפך, מדגיש את השוקיים השמנים שלה!

די כמה אפשר? רעבק! תלבשי מה שנוח לך לא מה שיגרום לך להיות מקובלת.

אני מסתובבת בקניון, על המעקה נשענת בחורה, לא יותר מ 16 , שיער שבוע לשחור, שפתיים צבועות אודם אדום מחריד, מעיל קצרצר שבקושי מסתיר את הבטן וכמובן, איך אפשר שלא לשכוח את הסקיני ג'ינס והמגפיים מעליו?

ולמה כל זה? העיקר להיות אין, העיקר להיות באופנה! היא היתה כל כך עמוסה באופנתיות שזה כל כך הוריד מהערך שלה כבר..

אני יודעת שחלק מהאנשים שיקראו בו (עיקרם בנים) לא יזדהו עם מה שאני אומרת.. כי הרי לבנים לא כזה איכפת מהאופנה כמו מבנות שכל כך משקיעות בזה,

וכן, אני כבר מצפה לכל המחאות בבלוג שלי וכל ההערות אבל זה מה שאני חושבת,

אני לא מסוגלת להסתכל יותר על הנוער שלנו..

העולם שלנו מתנהל ע"פ המודה, הסלבריטאים שמשפיעים על כל הנוער..

עבר כבר עידן התמימות.. העולם שלנו נהיה מקום מגעיל..

                         מתי נבין שאופנה זה לא הכל בחיים??

כפי שכולם יודעים אני חובבת צילום לא קטנה..

זה לא שאני במיוחד יוצאת לרחוב ואומרת "היום הוא יום המוקדש לצילום!"

זה פשוט יוצא ככה.. ותאמינו או לא מהמצלמה של הפלאפון!

אם אני סתם יושבת עם החברות בים או סתם בפארק אני אוהבת לצלם..

וכן, זה צילום די חובבני אז אל תצפו יותר מידי...

הקצף של המים..

זאת תמיד מזכירה לי את הסיפור שאינו מגמר.

כל העננים האלה שמסתירים את השמש..

=)

זו התמונה הכי מוצלחת שלי אני חושבת..

שקיעה כתומה ומדהימה..

איך לדעתכם? יש עתיד? חח

פעם הבאה אני יביא תמונות של צמחים.. אהבתי השניה...

טיול..

אני כל כך רוצה לעשות כבר  את הטיול המיוחל שלי..

בדמיוני כבר שעת לילה מאוחרת..

אני לוקחת את יומן המסע שלי שמילותיו הראשונות הן "בלילה האחרון בביתי בארץ, אחרי שהכנתי את התיק הנחתי אותך, יומני בתוך התיק ופניתי לישון, כאן מתחיל המסע שלי.."

מניחה את היומן עמוק בתוך התיק ופונה לישון..

מביטה בחדר שלי פעם אחרונה לפני שאני נרדמת...

המיטה האהובה שלי שכבר מזמן מאסתי מהנוחיות הזאת, מהטלויזיה מולי, השידה שלי עם כל הקרמים ומוצרי הטיפוח...

הגיע הזמן להיפרד מכל זה ולהתכונן לישון על קרקע יבשה, לשטוף פנים באיזה אגם גדול ורחב

ופשוט להנות מהיופי הזה שסביבי..

כך נרדמתי עם חיוך על הפנים עד שקרני הבוקר המסנוורות מאירות אותי.. השעה מוקדמת בבוקר..

נפרדת מאמא ואבא בנשיקה (כבר אמרתי שלום לילה קודם), נזהרת שלא להעיר אותם ונוסעת לנמל התעופה..

שם, אלפי מטיילים כמוני מצפים בקוצר רוח לטיסה, הטיסה הזאת שתשנה את אישיותם, תהפוך אותם לעצמאים,

ותגלה להם עולם חדש,

אני חלק מאותה קבוצה שמתגבשים עצם נוכחותם במקום כי הם יודעים ששם למעלה הם כבר לבד, בלי ההורים והחברים..

הטיסה שאורכת נצח מעצם ההמתנה עוברת לה..

מתחילה לדמיין על פנטזיות בדרך לעולם הזה ואז לפתע אני רואה את זה..

אי קטן שהולך ומתפשט לארץ ענקית שמחכה רק לנו....

כן, כך בדמיוני אני עושה אז זה, את הטיול הזה שחיכיתי לו כל כך,

אבל יש עוד זמן, לא הרבה אבל יש...

ממשיכה לפנטז...