לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Feels like I'm stuck


פוטנציאל כפוטנציה, יומן מסע אישי

כינוי:  nowhere

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2022

לא מתרגלים לזה.


אני חייבת לומר, די אבדה לי התקווה שיום אחד אתרגל לזה. מתחילה לחלחל ההבנה האיטית שלא, זה לא יקרה. לא משנה כמה פעמים אני אחווה את אותן תחושות, את אותו המחנק בגרון, את דפיקות הלב והרעד בקול, את הרצון שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי פנימה, את הבוז והשנאה שאני חשה כלפי האנשים שנמצאים מולי וגורמים לי להרגיש קטנה, מטופשת וחסרת אונים. 


לא מתרגלים לזה.


הזמן לא הופך את זה כואב פחות, ההיכרות לא מאלחשת את הכאב, הניסיון לא מפחית מעוצמת החוויה. זה תמיד מרגיש כמו הפעם הראשונה אי פעם שהרגשת ככה, זה ממוטט לך את כל מה שבנית עד היום ומה שעשית מעצמך, זה מוחק לך מוניטין שבנית בעשר אצבעות ובמיליון מאמצים, מיליארדי דמעות שזלגו לך על הלחיים ונצרבו לך על הנשמה ובוערות כמו עשן מלחמה. 


 


אני כבר מבינה היום שזה יהיה כאן, לתמיד. זה חלק מהזהות שלך. את לא יכולה לפתח חסינות לדבר הזה, והרגישות הזו תלווה אותך עד יומך האחרון.


את יכולה לחפש אשמים, כי יש אשמים. את יכולה לחפש נקמה, כי יש אפשרות כזו. את יכולה למצוא מקלט ולא לצאת ממנו לעולם עד יומך האחרון. 


 


אבל את יכולה לנשום לתוך זה. להבין את זה. לקבל את זה. לא לנסות לשנות את זה. להרגיש את הדמעות זולגות, לזהות את המחנק בגרון, להרגיש את הדופק עולה ואת מיתרי הקול משתנים. את יכולה לשים לב לתהליך הזה ולזהות בו את עצמך. להבין מה קדם למה, מה את עוברת כרגע, איך זה מרגיש להיות בחיים.


 


את טרף קל. וזה בסדר. נולדת ככה. ב2022 כבר לא מתים מזה. פשוט לומדים לחיות עם זה. ונושמים. 

נכתב על ידי nowhere , 23/6/2022 17:29  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מונולוגים מהוואגינה של הזקנה בכירורגית ז'


אני ממש צריכה לשבת וללמוד עכשיו למבחן של מחר, אבל השילוב של הממריצים והמייצבים והקפאין וההורמונים והמחזור שמאחר פשוט עושים לי להשתגע. גלי חום שבאים והולכים ואני עוברת ממצב של עייפות לחרמנות לחרדה לרעב לשעמום ולכעס בתוך פחות משעה. 


 


אבל דווקא עכשיו, כשההורמונים שלי עצמי תוקפים את הגוף המארח שלהם ואני מרגישה במצב לחימה, בא לי לדבר על משהו שיש לי נטייה לשכוח. 


 


יש מצב שאת האישה הראשונה בשושלת הגנטית שלך, אי פעם, שלוקחת באמת אחריות על החיים שלה. זאת אומרת, חיה מתוך חופש אמיתי ובחירה. אם נודה על האמת, כמו שאני מכירה את ההורים שלי ואת הסבים שלי ואני מניחה שמשם זה אפילו רק הולך ומדרדר- אף אחד לא באמת חי באופן אותנטי, טוטאלי, מתוך חירות נפש אמיתית וגאווה.


אז יכול להיות שאני החלוצה. 


קשה לי להאמין שאי פעם, בהתעלמות מתקופת האבן והמערות וההוגה בוגה, לא נראה לי שחיה אצלנו במשפחה אישה לגמרי חופשיה. ואם נהיה אפילו יותר כנים, כנראה שלא היתה אישה כזו גם במשפחות אחרות. נשים היו חייבות גבר בשביל לשרוד, להתקיים בכבוד וזה ולאו דווקא הגיע מתוך בחירה. הן היו מתחתנות עם הגבר הכי טוב שיכלו למצוא, כזה שכנראה לא ירביץ להן או יאנוס אותן או ירצח אותן או סתם יהיה אנטיפת. ושירוויח טוב. בלי גנטיקה של מחלות נפש במשפחה. חתן טוב, בקיצר. על דרך השלילה.


המצב הנוכחי הוא שנקודת המבט של הגבר ושל האישה, לרוב, שונות באופן דראסטי. לא יודעת אם זה משהו ביולוגי או סוציולוגי, אבל זה בדרך כלל לא לטובתנו. אישה מבית טוב צריכה להיות תמימה ולשתוק הרבה. השיר הזה יצא רק לפני כמה שנים, וגם אם זה בקטע אירוני- זה לא היה מצחיק אם זה לא היה מדויק. 


 


ובחזרה אליי- המצב הנוכחי הוא שיש לי בחירה. אני בוחרת כל יום לשרוד, להתקיים בכבוד באופן נטול תלות מוחלטת בגבר, בן זוג, אדם נוסף במשוואה. צריך להתייחס לזה ממש מתוך זווית ראייה היסטורית, אנתרופולוגית, פמיניסטית, תרבותית ואינדיווידואלית- כניצחון אמיתי, כגבורה. 


זה נכון שאת לא תמיד תצליחי להחזיק את זה בגאון. זה נכון שאנחנו חיים בחברה בה הסטטוס שלך ילווה במבט מופתע, טון של נחמה, הצעה להכיר לי מישהו ממש חמוד, תראי תמונה. במצב הטוב יגידו לי שהוא גבוה, במצב הרע יגידו לי שהוא אשכנזי עם מקצוע. אני עוד לא במצב שזה יכול להצחיק אותי. כשאני אמורה לקבל טיפול רפואי שקשור לכאב בברכיים ומקבלת מונולוג על מה יקרה לי אחרי הלידה- זה הזיה. מי בכלל שאל, מי התעניין, איך בדיוק ניסית לשכנע אותי להתרבות בזמן שאת מתארת לי מה היריון ולידה עושים לאנטומיה של אישה ואיך משם הכל רק מדרדר. 


ממש סיפורה של שפחה. 


 


אז את עונה לה שאת פחות בקטע. לזה היא לא ציפתה. היא עושה ריסטרט ובוחרת נושא בלהות חדש שלוקח אותנו אפילו יותר רחוק קדימה, לזיקנה. איך תמיד אוהבים להפחיד אותנו מהזיקנה. כאילו שזה גם לא איזושהי בחירה שלנו, אם לבחור איך ואם בכלל להזדקן בעולם. ממש כמו איזה רעם ביום בהיר, נוחת עלינו בצניחה מהשמיים, בום טראח בוקר טוב לך גברת את בת 80 דמנטית עם עקמת וחסר לך סידן. אז גם בקשר לזה, אני קצת מכירה את עצמי, אוקיי? יש לי תחושה שכשאני אגיע לגיל בו אני אתעורר כל בוקר לתוך גוף כואב ומפורק- אני אדע מתי לשחרר. אני מאמינה שאדע לבחור נכון מתי הגיע הזמן לתת לנשמה שלי לעזוב את הגוף במנוחה, להעניק לו את הכבוד שמגיע לו, ובחייאת, יש זכרונות שנחרטים לך ולא יכולים לתת מנוחה, אבל אם יום אחד אני אגיע למצב שבו סבטלנה המכשפה מהמחלקה צריכה לגלגל אותי מצד לצד כמו גלגל שווארמה, להחליף לי טיטולים בזמן שהיא מתעמרת בבת שירות שרק באה לעזור לה, פשוט אל. תנו לי להמשיך הלאה, מתוך כבוד אמיתי לעצמי, לגוף שלי, למסע שלי, למה שהנשמה שלי מסוגלת לעבור. 


אבל את לא אומרת לה את זה, כי את בוחרת את המלחמות שלך בקפידה.


 


אבל אם יצא לכם לחשוב על זה לאחרונה, אולי לראשונה זה עידנים, לכולנו, לרובנו, יש אפשרות בחירה. למה אנחנו כל הזמן שוכחים את זה?

נכתב על ידי nowhere , 18/6/2022 14:40  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רקבת ישראל


איזה יום מחורבן. אני מבינה שהעולם לא סובב סביבי, אבל זה כבר מתחיל להרגיש אישי. זה כאילו כל הרכבות בעולם התאגדו במטרה משותפת לסמן לי אצבע משולשת בפרצוף, לנסות להבין מהו הרף ממנו אני אחווה טנטרום אימתני באחד הרציפים ואהפוך למפלצת ויראלית בכל הרשתות. אין ספק שהרכבת האחרונה הביאה לי את הסעיף. אז צעקתי והשתוללתי ואכן הזמינו לנו שאטל, שהביא אותי עד לנקודת הרתיחה הבאה בתור. זה מטורף מה אני צריכה לעבור רק כדי להגיע מנקודה A לנקודה B בחיי. ליטרלי, להגיע. לא להצליח, לא ליהנות, לא שום דבר. פשוט להגיע. איך תמיד המלחמות הפשוטות האלו של חיי היומיום מעייפות אותי עד אין קץ. אין לי יותר כוח להילחם מלחמות קטנות על זכויותיי כאזרחית משלמת מסים. אין לי כוח יותר. בא לי לקום בבוקר, לא דורשת יותר מדי, לא מבקשת לקום בשעה של נסיכות, קמה בשעה 5 בבוקר רק כדי שהכל יתקתק, לא מבקשת שלמות בכל התהליך, לא מבקשת נוחות, לא מבקשת תנאים, לא מבקשת שיחייכו אליי. מבקשת להגיע מנקודה A לנקודה B בטווח זמן שגם ככה ארוך בטירוף. אין לי כוחות להילחם על שיט כזה. אין לי כוחות ואין לי משאבים. אני לבד במערכה ואני רק רוצה לנוח. רוצה להתעצבן כמה שפחות אם זה אפשרי. נמאס לי להתנצל על האטיטיוד כי החיים שלי בזבל עכשיו ואני מרגישה שהעברתי כבר חיים שלמים ברציפים. מדינת עולם שלישי זה כאן. לא צריך לנסוע רחוק כדי להתנדב עם פליטים. 

נכתב על ידי nowhere , 7/6/2022 17:50  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnowhere אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nowhere ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)