שוב דחייה ממקום לא מובן מאליו,ופלא..אני כבר לא ממש מתרגשת.כל הנסיונות החוזרים ונשנים כבר לא מעניינים אותי,במובן הרגשי אני לא זקוקה לכלום מאף אחד,ובמובן הנפשי זה ממש מפליא אותי.
נראה שאני תמיד אפתיע את עצמי.כל יום מחדש.
שוב הכל מתהפך מצד אחד למשנהו והכל ממשיך בדיוק כמו שהיה..אני זו שפשוט לא לוחצת יותר.
לא צריכה כלום,לא מבקשת כלום.
יכול להיות שאני לא פסיכית שזה פשוט משבר גיל ההתבגרות של תקופת ימי הולדת 12 שנתקעו בי.ממילא,תמיד כל החרא עוצר כאן.
עכשיו אני לא מקדישה מחשבה לשום דבר.לא יותר ממה שצריך,בכל אופן..
אני פה ואחר כך שם,לא מתיימרת להציל איזה אושר נסתר ולא להסתדר עם אף אחד.
אני לא מסתדרת עם אף אחד מהסיבה הפשוטה שכולם אטומים.אני לא מתביישת להגיד את זה.תמיד כולם חושבים איזה צביעות איזה צביעות..אני במקום טוב יותר.הייתי מקובלת בעולם הזוי של צבע מרוח על הפנים וזה תסכל..עד שהעפתי את כל מי שלא מספיק טוב ומוסרי (כמעט כולם)ונשארתי עם האנשים האמיתיים יותר(כמעט אף אחד)
אבל העיקר שאני שלמה עם עצמי ועם האמת שלי אני יודעת שיום אחד הכל יסתדר ורק מי שראוי לקרבתי יהיה שם.
עכשיו אני כותבת שטויות ומורחת את הזמן בשביל לא לגעת בשאלון הזה שאני כל בגרות נכשלת בו..