אינשם

קבענו, וחיכיתי לך.

ולא ענית לטלפונים ובטח שלא התקשרת...שוב.

יכלתי ליסוע לפגוש אנשים אחרים, יכלתי למצוא אנשים חדשים.

אבל היתי מספיק טיפשה לחשוב שהפעם זה יהיה אחרת.

ואתה אפילו לא קורא פה, ואולי כבר שכחת שמישהי מחכה לך. ע-ד-י-ן מחכה.

למה בכלל לטרוח?

לאלעד חסר המילים ובעל לב הזהב,

ולאיליה שתמיד יודע איך לגרום לי לחייך,

כבר בכיתי.

תודה.

אתה כבר לא תתקשר. ולא תבוא.

ואני הולכת להוציא 30 משו שקל כדי לשבת שעתיים ברכבת ורק לחשוב על הטרמפ שדחיתי בבוקר כדי להיפגש איתך, על התוכניות שביטלתי היום כדי להשאר עוד יום אחד בצפון  בשבילך. עד שאני אגיד למודיעין, או לתל אביב - עדין לא החלטתי איפה לזרוק את עצמי ללילה - אולי אני אהיה פחות עצובה.

ואני יודעת שפעם הבאה שנדבר, אתה תהיה כ"כ אתה - מתוק ומצחיק וחמוד - מסוג האנשים שאי אפשר לכעוס עליהם.

אבל לפני שתספיק לעשות את כל זה, אני אנסה להגיד, שהפעם, באמת, יצאת הכי חרא בעולם.

ואני אתן לך את המבט הכי  מאוכזב שאוכל ואלך.

כי אף אחד לא אמור לגרום לי להיות עצובה בגללו.

זאת פריבילגיה השייכת לאותם מעטים שמפצים אותי על הכאב בצורה שהוא כבר בלתי מורגש.

אתה לא.

להתראות לעת עתה, ילד עם חיוך מתוק, שרציתי שיהיה גם חבר.

גאד, אני דרמתית.

אבל עכשיו מחשבה על בעיטה לפנים שלך באמת מעודדת אותי.

ניסיתי לפחות.

איליה מחר. אני אוהבת אותך.

אהמ... סימס? *מבט-מלא-תקווה*