אני רועד אבל רץ ראשון.

אני הולכת יחפה על מסילת רכבת, שתכוון אותי למקום בו השמש זורחת.  מלבד התשוקה שלי למילים שלא נאמרו עדיין, תשוקת הגוף אולי עזה יותר. מסקרנות בלתי נמנעת למחשבות עזות, אני עפה לי בין אזורים, מנסה להטביע חותם בכל פינה בה מרגישה שהיא ביתי, בזמן שיש לי כבר בית, אדמה, קרקע פורייה שאיני נחרצת בתשוקה רבה, ללא סיבה, לדרוך עליה. אולי זה לא הנחרצות, אלא המבט הממוקד בעיניים עצומות על משהו שכבר קיים אצלי.

מתחת למסילת הרכבת נמצא אגם בגובה שאף אני לא מסוגלת לתאר, מזוהם, בולע ומנוכר.

כשבחרתי לעלות על מסילת הרכבת הזאת, בידיעה שאני עומדת מול סכנת נפילה אל האגם, יחפה, ידעתי משהו אחד ברור- שעדיף להסתכן, לטעות ולתקן, מאשר להישאר דוממת ולהסתכל על הרכבות חולפות להן. אך לאחר טעות, שחוזרת על עצמה, הגיע הזמן ללמוד.

בכל רגע יכולה להגיע רכבת מאחורי, ותהיה לי הבחירה האם לקפץ אל האגם, או לעמוד על הקצה ולנסות לתפוס אותה, כי בשבילי, היא נוסעת למקום בו השמש זורחת.