מדהים.

מדהים איך שהיער יוצר לך מן מציאות נבדלת שכזו מהמציאות הקיימת.

סגנון חיים שונה, אנשים שונים (ומשונים), סדר יום שונה, למידה בלתי פוסקת 24 שעות ביממה, על הדרכה, על העולם, ועל עצמי.

והכפל הזה שהיה בתוכי לכל אורך הדרך.

שמצד אחד, זה בעצם היה המקום האחרון שרציתי להיות בו.

לא ממש רציתי להיות ביער.

היו לי דברים יותר חשובים לעשות בבית..

וזה יצר קושי בפני עצמו בכל החוויה הזאת.

מן מעמסה נפשית שכזו.

אבל מצד שני, זה פשוט באמת היה מדהים.

התרגלתי ללכת ולהחליק על כל אבן שניה, ולמקלחות המשותפות, ולסוג של עצמאות שהייתה לי שם, וללמידה, ולאוכל של איתן קירה כפרעליו, למרות שהוא לא הטבח בכלל.

ולמורלים הכי שווים בארץ.

ולג'ימלאיה.

ולתחרותיות הזאת, שלשם שינוי לא הייתה רעה ולא מזמינה.

תחרותיות כזו שבאמת היה כיף בה.

שהכל נעשה בצורה חברית.

באיזה שהו מקום הניתוק הזה מהעולם עשה לי טוב.

הבנתי הרבה דברים על עצמי.

הבנתי כמה דברים יש לי שאני צריכה להתחיל להעריך יותר, וכך יהיה.

טעמתי קצת מהעצמאות, וכלכך נהנתי.

הכרתי צדדים שונים שלי ושל עוד כל מיני אנשים.

וכמה שנהנתי, וספגתי חוויות, הרצון לחזור הביתה לא הרפה לרגע.

ואז, כשחזרתי..

המציאות נפלה עליי את הנפילה הכי כואבת שאפשר.

בחיי, לא חשבתי או דמיינתי לעצמי שזה יהיה ככה.

האמת, המציאות שהיער סיפק לי פיתחה אצלי סוג של נאיביות כזו.

שכבר די עברה, אבל בכל זאת.

באמת חשבתי שדברים ייסתדרו..

אך כדרכי העולם, הם נשארו באותו מצב ואף החמירו.

מאז שחזרתי אני מוצאת את עצמי עם אותן רגשות כל הזמן.

ולמרבה הפתעתי אלו רגשות שליליים.

בקיצור, הנפילה חזרה למציאות הייתה כואבת יותר משציפיתי.

אבל כרגיל, נספוג ונתמודד. נעבור הלאה בשלב מסויים, וכך נמשיך בחיינו.

זאת עוד מחשבה שעלתה לי מאז שחזרתי..

אם החיים בנויים מתקופות, ותקופות תמיד עוברות, מה הפואנטה בחיים?

והנה הבנה שהגעתי אליה בסמינר:

אנחנו פה בשביל להגשים את עצמנו.

אמנם כל אחד מגשים את עצמו בצורה שונה, ובמימדים שונים, ולפי השאיפות והמטרות שלו,

אבל בסופו של דבר, לכל אחד ואחת יש מטרות ושאיפות, אותן הם רוצים להגשים.

וכשהוא מגשים את אותן השאיפות ומגיע למטרה, הוא בונה לעצמו שאיפות ומטרה חדשה.

כך שיש סיבה לקיומינו.

אז בנימה אופטימית זו:

להתראות,

אלה.

נ.ב

הייתי חייבת שינוי.