לשני רגעים בודדים לא היה אכפת לי מכלום.

לשני רגעים בודדים שכחתי מהכל.

לא היה אכפת לי שלא התקשרת,

ולא היה לי אכפת מהחוסר אחריות הבוטה שלכם,

לא היה אכפת לי שטעיתי,

ולא היה לי אפכת שאני עייפה.

התמלאתי בריקנות מתוקה,

והמשקפיים הורודות שלי התלבשו עליי,

ופתאום הכל היה נראה ברור.

בשני רגעים בודדים עלה לי חיוך על השפתיים.

ועכשיו?

עכשיו אני בסדר.

את יודעת?

עוד לא פגשתי מישהו כמוך.

עוד לא פגשתי מישהו עם קול מתוק כמו שלך..

עוד לא למדתי כלכך הרבה ממישהו כמו שלמדתי ממך.

עוד לא פגשתי מישהו שמנשק טוב כמוך...

עוד לא פגשתי מישהו שמהפנט אותי כמו שאת מהפנטת אותי..

עוד לא פגשתי מישהו שעושה לי פרפרים בבטן כמו שאת עושה לי.

אפחד עוד לא העביר בי צמרמורות כמו שאת מעבירה בי.

אין יותר יפה ממך.

אין יותר מושלם ממך..

בגללך אני עוד אאמין בשלמות.

ההומור השנון שלך,

החיוך שלך,

השקפת העולם שלך,

הידיים שלך,

הידע הרחב שלך,

החיבוק שלך,

הדרך המתוקה בה האף שלך מתקמט כשאת צוחקת,

השפתיים שלך,

ההליכה שלך,

צורת ההבעה שלך,

צורת ההיגוי שלך,

השיער שלך,

הריח שלך,

העניים שלך,

המבטים שלך,

העומק שלך..

את.

את וכל מה שעושה אותך.

את כל זה אני אוהבת.

אני אוהבת אותך.