בס"ד

אבא שלי לא האמין שזה יגיע אלינו.

גם אני לא. לא דמיינתי שזה יקרה בעיר שלי.

אבל זה הגיע.

אתמול בערב, תיכננתי לעצמי "לוח זמנים"- לסיים אחת ולתמיד כל הצטברות שיעורי הבית שלי,

ואמרתי לעצמי שזהו- נגמרו המשחקים, אני חייבת לסיים את זה, ואני אעשה את זה בכול מחיר, גם אם זה ייקח לי עד 12:00 בלילה.

בשעה 20:00 התחלתי ללמוד למבחן, ובין לבין רבתי עם אימא שלי בנוגע ל'למה אבא צריך לקחת אותך מהבית ספר כל פעם, תסעי באוטובוס לשם שינוי או תבקשי מסבא' ושיגעה לי את השכל.

בסביבות השעה 21:00, אמי ואבי התכוננו לצאת. אמא רצתה ללכת לחוג ספורט, ואבא הלך איתה כדי ללוות אותה.

הם היו בלובי הבניין כשפתאום נשמעה אזעקה.

אבא שלי היה בהלם, אימא ואבא נכנסו מהר לבית,ואני נכנסתי ללחץ.

"אבא ואימא תכנסו לחדר ממ"ד עכשיו!!!!" אני צורחת להם בעוד אבא מסתובב בבית וצופה בטלוויזה כאילו הוא לא שומע אזעקה, ואמי מדלגת לה בקלילות אל החדר ממ"ד כשהיא אומרת 'ממה את מפחדת?אני לא מפחדת, לא יקרה כלום', ואחותי בוכה כאילו סוף העולם הגיע.

פתאום נשמע בום חזק.

"שיט, הם הגיעו אלינו".

טלפונים מכאן ועד הודעה חדשה, לדודה אסתר שהגראד נפל אצלה בשכונה וכל הבית רעד, לאילנה, לסבא, אימא מתקשרת לחו"ל לסבתא ולאחותה, אני מנסה להתקשר לחברות אבל הכול תפוס. כולם בהלם.

התחלתי לרעוד ובהיתי במסך הטלווזיה בערוץ 22 כשפתאום מופיע דיווח על נפילת גראד בב"ש.

אימא שלי עוד התלבטה האם ללכת לחוג בספורט, אבל אמרתי לה חד משמעית: "את לא זזה מכאן."

המשכתי לראות את החדשות עד 22:30, ובסוף הלכתי לחדר, הכנתי מערכת והלכתי לישון.

אז המלחמה הגיעה גם אלינו. אבל אנחנו חזקים.

היום בבוקר גם נשמעה אזעקה.

אבא שלי כל הדרך לממ"ד קילל את הערבים שהעירו אותו מהשינה. "למה? למה עכשיו? אני רוצה לישון!!!"

בסוף הגראד נפל בבית ספר בב"ש. מזל, פשוט מזל שהיה שביתה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא.

אז שבע"ה תסתיים המלחמה הזאת במהרה והטילים יפסיקו ליפול בדרום,

אבל אם אפשר רק להאריך את השביתה בכל מקרה...דיי אהבתי לקום מאוחר..

עדנחבר, שמעדכנת פעם בשנה.