מוראל... אם רק היית עכשיו לידי כדי להבין את מה שאני מרגישה והרגשתי בחצי שנה האחרונה...

כל כך כואב לי... אני כל כך מתגעגעת...

כל יום, כל שנייה אני נזכרת באחד מהימים האלה שהייתי רואה אותך נכנס לכיתה ופונה אליי והיינו מדברים...

בדיוק אתמול נזכרתי ביום הזה שהתקשרת אליי ועשית לי את הבדיחה הזאת שמדבר אלוהים... איזה הזוי. כל כך צחקתי.

לפעמים אני פשוט בוהה בטלפון ומחכה לצילצול, לצילצול ממך, לשמוע את הקול שלך מעבר לטלפון עם הצחוק הזה שכל כך חסר לי...

אני זוכרת את היום הזה שלמדנו להיסטוריה ואז אמרת שהדבר היחיד שלא מדאיג אותך עכשיו זה המבחן... זה היה כל כך חשוב לי וכל כך נחמד... כי ידעתי שהיית נורא בלחץ לפני שהגעתי.

זוכר את היום הזה שליווית אותי הבייתה אחרי שיעור מתמטיקה... אני לא רציתי לתלווה כי זה רחוק לך, אבל אתה התעקשת... ואז בסוף אני חיבקתי אותך, אני לעולם לא אשכח את החיבוק הזה... כל כך שונה, חזק, אמיתי, ואז אתה שאלת אותי "ומה עם נשיקה?" ואז נישקת אותי בלחי את הנשיקה הזאת שאני לעולם לא אשכח... הנשיקה הזאת שאני עדיין מרגישה בכל פעם שאני מניחה את היד שלי על הלחי השמאלית...

אני כל כך מתגעגעת אלייך שאני מפחדת לעשות שטות... התמונות שלך במחשב שלי לא מספיקות לי... אני צריכה אותך לידי, להרגיש אותך, לדבר איתך, לצחוק איתך... העולם נראה כל כך שונה. הזמן עובר כל כך מהר ואני אפילו לא מרגישה. כבר חצי שנה עברה וזה נראה כמו שנייה אחרי שהודיעו לי על מה שקרה.

אני לא רוצה לאבד את הזיכרון שלך בתוכי לעולם. אני רוצה שתמיד תיהיה איתי כמו שאני מרגישה אותך עכשיו.

אני אוהבת אותך כל כך...

אני עדיין מחכה להתעורר מהסיוט הזה... וכנראה שאני תמיד אחכה...

אוהבת אותך וזוכרת אותך תמיד...

יוספה