לפעמים אני חושבת על איך זה יהיה כשאני יהיה גדולה.
לראות את ההורים שלי, שעכשיו, אהבה? לא נראה לי כבר קיימת אצליהם. שעכשיו אין להם כל כך הרבה חברים, שדברים פשוט השתנו.
אני חושבת על מה הם חשבו כשהם היו בגילי, הם ידעו מה הם רוצים להיות? שהם חשבו שהחיים שלהם יהיו מושלמים, ויהיה להם ילדים כאלו קטנים וחמודים שיעשו כמו שהם רוצים וכולם יחיו באושר?
כל הסרטים שאני רואה עם סוף שמח, כל הסרטים שאני רואה שתמיד מוציאים להם את האהבה שלהם, ופשוט הכל מסתדר רק בסוף. אני תמיד מאמינה בגורל, שהכל תוכנן ככה, שיהיה לנו חרא, ובסוף יהיה לנו טוב. אבל עכשיו? אני כבר לא יודעת כלום.
אני לא רואה את ההורים שלי שמחים כמו שהם בטח ציפו.
אני לא רואה אנשים ברחוב שמחים, במיוחד לא אנשים קשישים שעובדים בתור מנקים ברחוב.
אני לא רואה הרבה מאוד אנשים מבוגרים ששמחים כל הזמן.
ואז אני רואה אותי, וחושבת. איך זה יהיה כשאני יהיה גדולה? שהילדים שלי יתחצפו, למרות שהם יודעים, שיהיה מלא ריבים וצעקות? שלא תיהיה לי את העבודה המושלמת. ושאחרי כמה שנים שאני ייתחתן, האהבה תיעלם?
בגלל זה רוב הזמן אני מנסה לנצל את הזמן שלי, שאני קטנה, שאני לא צריכה לעבוד בשביל שיהיה לי כסף, שאני לא צריכה לדאוג לאחרים, שהבעיות היחידות שלי, זה המוח הדפוק שלי. שאני חושבת שהכל חרא אצלי, כשבעצם, הכל בסדר גמור!
אני יודעת את זה שהכל אצלי בסדר גמור, אבל פשוט ההתנהגות שלי יצאה משליטה, אני פשוט ככה, וקשה לי לשנות את זה.
אז אני קופה.
טל.
שממש בהלם שעברה חצי שנה מאז החופש הגדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: