אולי אם תכיר לי את מה שקר אצלך
יהיה פה קצת חם
הסודות המדברים בפיך השותק
הקמטים ליד העין כשאתה צוחק
שמזכירים לי מה עברת כדי לחייך

הלוואי.. הלוואי היית מבין מאיפה כל זה בא.. הלוואי והיית מבין עד כמה קשה לי..

זאת תמיד הייתה בעיה אצלי.. מאז שאני זוכרת שהתחלתי לכתוב..

מה לעשות שאני מביעה את עצמי טוב יותר בכתב? מה אני אעשה שכשאני עומדת פנים מול פנים מולך או מול כל אדם אחר, המילים נעלמות? אני מסתבכת, מתבלבלת, נעלמת..

אני לא רגילה שאוהבים אותי. אני רגילה לתת אהבה לא לקבל אותה..

אני רגילה לתת מעצמי מעל ומעבר ולא שפתאום מישהו גם פה בשבילי..

גם עם חברות הכי טובות שלי לפעמים קשה לי להיפתח ולדבר..

יותר קל לי לכתוב.. אבל אם פתאום לעבור אל הטלפון מאוד קשה לי..

גדלתי במשפחה שאף פעם אין בה אהבה.. פשוט זה לא קיים.

תמיד האהבה בא לידי ביטוי בדברים חומריים, במתנות בבגדים, באוכל.. אך אף פעם לא ברגש. לא בחיבוק, בנשיקה, במילים טובות. אף פעם לא.

אני לא מכירה את זה. אני לא שומועת דברים כאלו אף פעם..

אוקיי אז אני כבר לא בהלם שיש לי אותך.. שאתה כאן בשבילי.. אבל אני רוצה שתדע שזה לא רגיל לי. שזה משהו חדש שצריך להתרגל אליו..

זה לא פשוט לי פתאום לשמוע דברים טובים.. זה מביך אותי עד כדי כך שאני מעדיפה להתעלם..

ייקח לי זמן לאהוב אותי מחדש.. ייקח לי זמן להיפתח.. וזה שאתה מלחיץ אותי ומפחיד אותי כל פעם שאם אני לא אפתח ואם אני לא אביע רגש אז לא יהיה טוב.. אז אני כבר אומרת שכבר מעכשיו זה לא טוב..

וחבל שאתה לא מקשיב אלא רק בא להגיד את מה שיש לך להגיד..

כי אם זה ככה.. אז בשביל מה אתה רוצה בכלל שאני אשתף? אם אתה לא מקבל.. אם אתה פה רק כדי להגיד ולא כדי להקשיב, לקבל ולתמוך?..

יצאתי מהשיחה הזאת לא בטוב.. כואב לי.. עצוב לי.. ואני לא יודעת מה יהיה..

ונימאס לי שאתה אומר: "יהיה טוב".

אני רציתי לספר לך על העבר שלי ומאיפה כל זה נובע.. אך אתה עוצר אותי.. ולא נותן לי לספר.. זה כאילו אני מתחילה ואז אתה עוצר אותי.. איך אתה רוצה שאני אדבר אם אתה לא מאפשר לי?

עכשיו אני פה לבד.. צריכה להתמודד עם ההרגשה שהותרת בי.. תחושת הריקנות והכאב הזה.. מוצפת בזכרונות קשים מהילדות..