לפני כחודש קראתי ספר שנקרא: "לא מובן מאליו"\ ורדה ז'קונט-רזיאל

ספר שבאמת כל אחד חייב לקרוא.

"הרשימות שבספר עוסקות בצד הפחות מובן מאליו של אישיותנו, של חיינו ושל יחסינו עם העולם. אין בהם מרשמים או עצות לחיים. אין בהן נסיון להעביר ``ידע``."

בדרך כלל כשספר מנסה להעביר ידע, והמון.. זה נכשל. בדיוק מכיוון שזה מאומץ מידי. כזה: "קחו! תחכימו!". הספר הזה עובד בדיוק הפוך. המשפטים, המילים, הפסקאות.. הכל גורם לך לחשוב לבד. על טעויות שלך, על הקשרים שאף פעם לא היו קשורים. על העבר, ההווה והעתיד גם יחד. וגם להבין את פעילותם של אחרים שעד כמה פשוט לא הבנתי למה ואיך הם פועלים בצורה מסוימת. הרבה אסימונים מתחילים ליפול. חלק מהדברים אתה כבר יודע על עצמך, וחלק אתה פתאום מגלה ומחליט ליישם.

אז אני רוצה לשתף אתכם בכמה ציטוטים שאני בחרתי. כמובן שיש המון, אך אלא נגעו בי במקום הכי לא צפוי או צפוי שיכול להיות.. המשפטים שאליהם התחברתי.. יש הרבה שכבר הכרתי בעבר דרך הפעולות שלי עצמי וחלקם כמו שכבר אמרתי, החלטתי לאמץ ולנסות..

"כולנו זקוקים להתעסקות בהבלי היום-יום הקטנים, שיסיחו את דעתנו מן השבירות הבלתי נסבלת של הקיום." (ע"מ 9)

"מי שבורח מקשיי החיים ומכאוביהם- הוא משיג פחות וסובל יותר".(ע"מ 18)

"קבלה עצמית כרוכה, מעל לכל, בכנות אמיתית ובפתיחות לביקורת: היא מאפשרת להכיר בצורך בשיפורים ובשינויים. היא משחררת ממגננות אומללות שתוקעות אותנו בעומק עליבותנו, היא מאפשרת לנו לתת גיבוי לעצמנו, להיות מה אנחנו רוצים ויכולים להיות, היא משחררת אותנו להיות שמחים אבל גם עצובים, חלשים, משתפרים, ובעיקר פותחת אופקי להתחזקות ולהתפתחות". (ע"מ 23)

"בבקשה לא להגן עלי ועל היחסים באמצעות שקרים, כי לגבי שקר הוא דבר הרסני"

"האמת אולי לא תנעם לי, אבל שקר הוא התחלת הסוף של היחסים". (ע"מ 90)

שני המשפטים האלו, הם המשפטים המרכזיים בחיים שלי. תמיד הייתי אומרת לא לשקר לי.. אך מאז שנתקלתי בהם, שיננתי, וכל אדם שומע אותם ממני מידי פעם, לתזכורת.  כי אין דבר יותר חשובים עבורי מאשר שהקרובים אלי יגידו לי את האמת. ולא משנה כמה היא קשה וכואבת, ולא משנה כמה הם חושבים שזה יפגע בי. הם כנראה לא מבינים דבר אחד, שחוסר באמת הוא שיגרום לפגיעה קשה יותר וכואבת יותר.

"חברויות שהיו פעם בעלות ערך רב מאבדות את טעמן ונעשות מיותרות לאחת משתי החברות, או לשתיהן יחד." (ע"מ 92)

זה משפט שהסביר לי הרבה מאוד על חברויות. משפט שהיה ברור לי לפני שנה רק חצי ממנו. הספר באמת גרם לי להבין שאיפשהו זה טבעי שקשרים מתנתקים ומשתנים.

ע"מ 124
"במשך ימי הפרידה קורים המון דברים, מצטברות חוויות מסוגים שונים, ודווקא כשנפגשים, כל התכנים עלולים לחמוק. לפני הפגישה אנחנו מנהלים שיחה עשירה ומרתקת עם אהובנו, הראש רוחש רעיונות ומחשבות שבהם רצינו לשתף, וכאשר נפגשים סוף סוף, עם המון שמחה וחשק, פתאום נופלים לתוך ריק: שכחנו, אין כלום! לפעמים זה קורה מרוב התרגשות, לפעמים מרוב להיטות, לפעמים מרוב פיזור נפש, ולפעמים סתם משום שרגשות, מחשבות ואירועים נבלעים בסחף היומיום."

טוב, זה מקרה קלאסי שלי. בדיוק אני. הספר מעודד כתיבה לפני פגישה. לכתוב את הרעיונות המרכזיים, רגשות, זכרונות.. ולקחת את הדף איתנו. אין זה בושה כמו שכולם חושבים. אמא שלי תמיד הייתה צוחקת עלי: "מה תקראי לבעלך מהדף?!" ואת האמת? זה לא מצחיק. בכלל לא מצחיק. וכן, הייתי שוכחת דברים מרוב התרגשות והתלהבות של הדברים שאני רוצה להגיד ולספר.. על חוויות שהיו.. כך שאפילו לא סיימתי לדבר על נושא אחד וישר קפצתי לאחר מחשש שאשכח.. לכן כשיש לי פגישה חשובה עם חבר טוב אני מכינה דף. ולפעמים גם לוקחת אותו איתי שיעזור לי להיזכר.

שיהיה לכולם חג שמח.

עריכה: 13:00

שכחתי להוסיף שיר.. משמעותי.

דברים קורים בזמן נכון..

בהחלט הרבה דברים שקראו לי השנה, קראו בדיוק בזמן הנכון. אבל בדיוק.

לא יכולתי לבקש זמן יותר טוב.