לא ייאמן, שכבר עכשיו, כשעוד נותרו חודשיים, הדמעות יתחילו לזלוג ולהראות סימנים.

אני מהאנשים הבודדים שמתעצבים בגלל סיום 12 שנות לימוד.

כל החברים שלי שמחים ומאושרים ורק מחכים לרגע הזה.

אני לא.

למרות כל הקשיים שעברתי במהלך 12 השנים האלה, אני עדיין אוהבת כל שנה ושנה שעברתי.

עצוב לי לעזוב מסגרת שאני כל כך אוהבת.

אני אוהבת ללמוד.

אני אוהבת לקום מוקדם ולהגיע לבית הספר (למרות שלפעמים קשה לקום).

אני אוהבת לראות את המורות שלי.

אני אוהבת לראות את החברים שלי.

על בסיס יום-יומי.

אומנם אני מסתדרת עם שינויים בצורה הכי טובה שאני רק יכולה, אבל אני לא מהאנשים שאוהבים שינויים דרסטיים.

השבוע, התחילה תקופה מאוד לחוצה של מבחנים, מתוכנות ובגרויות.

ארגנתי לי את לוח הזמנים מזמן, והיום כשחזרתי ועברתי מה יש לי בכל יום ושעה, נלחצתי.

שמתי לב שאין לי מספיק זמן ללמוד למקצועות מסויימים.

ובעצם לכולם.

הכל נורא צפוף.

נאלצתי לשנות טיפה את הזמנים ואפילו לרשום באותו היום שלושה מקצועות שאליהם אני חייבת ללמוד.

נהיה לי בלגאן ביומן. וגם בראש.

אני אשתדלת לעבור פעם נוספת על לוח הזמנים שלי מחר, אחרי שאגבש לעצמי מס' דרכי פעולה, לאיזה מקצוע אני צריכה יותר זמן ולאיזה פחות.

עד כמה שאני לא אוהבת, אני חייבת להמר על חומר. כנראה מכל מקצוע יהיה נושא שאני אצטרך לוותר עליו (לא רוצה! אבל אין לי ברירה)..

יודעת שיהיה בסדר

נדמה כאילו רק אתמול התחיל שיעור ספרות הראשון. לא מאמינה שמחר, כנראה, זה השיעור האחרון.