נראה לי הגיע הזמן לכתוב את הפוסט הזה. להגיד את הכל מהתחלה. כמה שהסגנון כתיבה לא מתאים לי - זה מהלב.
"אני רוצה להגיד תודה לכל מי שהיה לצידי תמיד. השתדלתי רק בשבילכם. רציתי לתת לכם חלק ממני רק שלא כולם תמיד הבינו את הכוונות שלי.
הייתי בחוסר סבלנות וסובלנות, רציתי שכולם יבינו אותי אבל זו הייתה טעות הגדולה בחיי, כי אני הייתי זו שלא הבינה את רובכם.
תמיד רציתי ללמוד להחזיק את עצמי בידיים. במחשבותי תמיד רציתי להראות כמוכם. להיות בן אדם. לבכות ולשמוח, להרגיש את השטויות של חיים.
אבל בשבילי דמעות תמיד היו משהו משפיל. יכולה רק להגיד לכם - לא לפחד מכלום, אל תברחו מהחיים. אנחנו עוד נפגש.
P.S: מוות לא קיים, יש רק שינויים בלתי הפוכים בחיינו"
"לא משנה מה אני אומרת לך כל הזמן, אתה תמיד היית המושלם בשבילי. זה שתמיד ניסיתי להיות המושלמת בשבילו. אתה תמיד תשאר כזה למרות שאני כבר לא אהיה פה. כמה קשה היה לאהוב אותך. סבלתי אותך. אבל השתדלתי בשבילך. יש לי משפחה אוהבת, יש לי חברים. אבל בלעדיך אני לא הייתי צריכה כלום. רציתי לבכות שהסתכלת עלי, רציתי לבכות כי לא הייתה אחת מאושרת ממני. פחדת שאלך, שתשאר לבד. אף פעם לא אמרתי לך שאני אוהבת, ואתה דרכת על הכבוד עצמי שלך כדי להוציא ממני את המילים האלה. אבל לכל דבר טוב יש סוף, היית לצידי רק כי פחדת שתהרוג אותי. אבל הרגת אותי כבר מזמן. אוכל רק לבקש מה' שתיהיה מאושר, כי אם אתה תהיה מאושר - אהיה גם אני. וגם כשלא אהיה פה - אני תמיד אהיה לידך, בזכרון שלך. כתבתי את המכתב הזה, כדי לשרוף אותו מאוחר בלילה, בשקט מוחלט, כדי להרוג את האחרון שנשאר לי ממך כי אני אוהבת בן אדם שכבר לא קיים"
תזכרו אותי כמו שאני עכשיו.