אני מוציאה את הרחמים העצמיים שלי פה , ולא מול אחד מהאנשים הקרובים אליי ,
כי אולי רק על הכתיבה שלי אני יכולה לסמוך עכשיו. שהיא היחידה שתיתן לי ת'הרגשה שהוצאתי
את הכל ואולי זה יהיה גם מה שיעודד אותי .
הלימודים ההיסטריים , החברות שכבר לא ובטח גם לא תהיה , הכעס על כולם , הפגיעה שאף אחד לא מבין אותה ,
הסיבה (שבכלל לא קיימת) לקום בבוקר , הבכי וההתפרקות שלא יוצאים , הלחץ .
אני לא יודעת מאיפה אני מגייסת ת'כוחות האלו , כי הפעם באמת שאין לי ממי .
עצוב לי לכתוב וגם להגיד , שחיבוק ממורה , שבכלל לא סבלתי בתחילת שנה , היה הדבר היחיד
בשבועיים האחרונים שהרים אותי ונתן לי ת'כמה דקות האלו של האושר , ושל השמחת חיים.
טוב לי שיש לי ת'בלוג ,
אולי אף אחד לא יבין מה אני מנסה להגיד ,
העיקר שאני כבר הצלחתי .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
