השיר הזה מדבר אליי הרבה יותר ממה שהוא אמור לדבר אליי.

You Could Be Happy/Snow Patrol

חם לי עכשיו. מכירים את זה? שאתם יושבים, או שוכבים, או אפילו עומדים, ופתאום נהיה לכם חם? חם ממש. כל הגוף נהיה חם. לא בגלל שאתם מבוישים או מובכים,

לא בגלל הטמפרטורה הגבוהה. לא. פשוט חום. חום כזה שהוא לא לא נעים, אבל גם לא נעים. פשוט חום.

זה מתחיל בעורף, הרגשה עוקצנית ולא נעימה. זה ממשיך לאט-לאט, זה משתלט על כל הפנים. וחם לי, חם כל כך. זה יורד, זולג-נוטף-זולף לחזה ולבטן, מרתיח את כל איבריי הפנימיים. ולבסוף הרגליים. רגליים חמות-חמות.

זו לא תקופה, זו לא שנה, זה לא חודש זה לא יום. זה החיים שלי. כל החיים שלי הייתי חמה כזו, שרוצה להתקרר. חם לי, חם לי, חם לי, חם לי.

כשהייתי קטנה, קטנה-קטנה, בצרפת, הייתי ילדה חמה. אבא שלי היה מעיר אותי, והיה נותן לי חיבוק כזה, נעים כזה. הייתי דוחפת את הצוואר הקטן והילדותי שלי לשקע שבין הצוואר לכתף החזקה שלו, והוא בין השקע הקטן שבין הצוואר לכתף שלי. הוא היה מחבק אותי ואומר "את קטנה וחמימה, כמו קוראסון קטן וחמים".

אני לא יודעת למה אני זוכרת את זה. 

חזרתי טיול שנתי, והיה מדהים. חוץ מכמה שטויות שעדין מטרידות אותי (ושאי"ה, ייפתרו מחר, 5.6), באמת היה מדהים.

* אגב, בקשר לסיפור מהפוסט הקודם... הספרנית המקסימה של בית ספר קראה את הסיפור שלי. אתמול היא שלחה את X (המושלם) לקרוא לי למזכירות. הלכתי, והיא שאלה אותי אם אני כתבתי את הסיפור. אמרתי שכן. היא שאלה אם עזרו לי לכתוב אותו, אמרתי שלא. היא שאלה אם אני בקבוצת כתיבה, עניתי שלא. היא אמרה שהסיפור מדהים, שאני אהיה סופרת בעתיד, אמרתי הלוואי עליי.

(והכי חשוב: X בירר בהפסקה, במושלמות בלתי נגמרת, אם הלכתי למזכירות בסוף. אמרתי שכן. וואו, X פנה אליי והתעניין בי לשניונת שלמה ומושלמת!).

הייתי

ליונטה ♥

אני, טיול שנתי 2009.