כשאנשים שואלים אותי איזה שיר אני הכי אוהבת, אני לא עונה מייד.

אני תמיד משתהה לפני שאני עונה, אבל מייד קופץ לי לראש "טוקיו הוטל". מייד אני מוחקת אותם מהרשימה.

השירים שלהם באמת מדהימים בעייני, והם גרמו לי להתאהב בחזרה בעולם אחרי שאיבדתי כל תקווה לחיים נעימים יותר,

אבל הם לא השיר שאני הכי אוהבת. אחרי טוקיו הוטל, אני נזכרת בכל הלהקות האלו, שיש לי באייפוד.

אתם יודעים, הדברים הרגילים. פשוט דפדפו ברשימת שירים של כל מתבגרת-רוקיסטית-קשוחה שכמותי.

אבל לא, אלוהים! איך קורה מצב, שבו אני, שמאוהבת במוזיקה על מעל לראש לא מצליחה למצוא שיר שהיא הכי אוהבת?

ואז אני נזכרת בכל השירים שלי, שהם לא באמת שלי.

השירים הארצישראלים, שירים שמכל מילה נוטפות כמויות בלתי נדלות של אהבה, כבוד ותודה.

שירים כמו "אהבת נעוריי", או "יותר מזה אנחנו לא צריכים" (המקורי, אלוהים! לא החיקוי הזול של מי-זוכר-איזה ראפר)

הם השירים שלי. שאני הכי אוהבת.

לא משנה מה אני אגיד: שאני לא אוהבת את השפה העברית, שישראל זוהי צואה של מדינה,

שאליעזר בן יהודה דיסלקט (בכל המילים בלשון נקבה הוא מוסיף ה', ורק במספרים הוא לא, וה' זה לזכר),

אל תאמינו לי.

למרות שאני חושבת שהצליל של הגרמנית סקסי לחלוטין, למרות שאני מטורפת על מבטא בריטי (ווד יו לייק א'קאפ אוף טי?),

אין על העברית שלנו. העברית הזו, שכל כך קל לגלג בלשון. העברית הזו, שלמרות שהיא לא שפת האם שלי,

אני מבינה הכי טוב.

אולי בגלל זה אני לא אוהבת מזרחית. כי הכל ישיר שם מידי. ההוא אוהב את ההיא, וקונה לה זר של שושנים. בנאלי.

זה מכעיס אותי שעושים שימוש כל כך עלוב ופשוט במילים שלי, בשפה שלי, שהיא מלאת סתירות ומסתורין.

אולי בגלל זה אני לא אוהבת כשמעוותים לי את השפה. כשאומרים "יש לך חמש שקל?".

אולי בגלל זה אני שונאת שגיאות כתיב. כי כותבים עברית שפה יפה ולא עיברית ספה יפעעע.

אולי בגלל זה אני סוחפת את עצמי לתוך הכתיבה, נותנת למילים לגלוש מהלב אל המקלדת.

אולי בגלל זה אני מעדיפה את המקלדת על העט, כי העט זה איטי כל כך, ולא נותן ביטוי למחשבות המהירות, הקטנות.

אולי בגלל זה אני שונאת שיעורי הבעה, כי מלמדים שמה שטויות מטופשות לחלוטין, בלי לתת לי להביע את עצמי.

אולי בגלל זה אני שונאת כשאנשים כותבים בבלוג שלהם ככה " יש לי בעיה  , אני ממציא רווחים בין ס"נ למילים ! ".

אולי בגלל זה אני ממלאת את פי במים כשאנשים סביבי עושים שגיאות דיבור, כדי לא לתקן ולצאת טרחנית.

אולי בגלל זה.

יש שני בלוגים, זה וזה. אני אוהבת את איך שהם משחקים במילים. תהנו.

שבת נהדרת,

JTD, ליה.

אני אוהבת את התמונה הזו. יש למצולמת נקודת חן בדיוק איפה שיש לי.

עריכונת:

- פוקט תאילנד, גברת מיילי תירוש הזו יודעת לשיר.

- מישהו צריך לתת לקטי פרי הזו חתיכת כאפה. שתתאפס על עצמה הטיפשה הזו.

מי היא, לעזאזל, חושבת שהיא? קודם שרה לי שהיא אוהבת לנשק בנות ואחרי זה מקדישה שיר לטוקיו הוטל,

"You Are So Gay". מי שמדברת.