יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, וואו. כל חמש דקות עולה לי משהו אחר, רגש אחר, מחשבה אחרת. זה מחרפן אותי, אני חושבת שאני אצא מדעתי עוד רגע.

עובר עליי כל כך הרבה בזמן האחרון. אהבה, קנאה, שנאה, רכילות, יופי, תדהמה, הערכה, בלבול, הלם, חידושים. כל הדברים שהמתנתי להם במשך חודשים,

חודשים שלמים, יבשושיים-גבשושיים שרק התחננתי שיקרה משהו מסעיר שכזה, כלום לא קרה. אבל עכשיו פתאום, בחודשים, בחודשיים שאמורים להיות השקטים והנוחים ביותר בשנה, פתאום הם מלאים בהפתעות כאלה. לעיתים טובות לפעמים רעות.

לא מזמן מצאתי את אחד מספרי ה'הארי פוטר' שקראתי בלהיטות כה רבה בכיתה ו'. קראתי קצת. וכל הזכרונות מהתקופה ההיא עולים וצפים. אני זוכרת שכל כך רציתי להיות קוסמת כשקראתי את הספרים האלו. ופתאום התחוור לי שאני עדין רוצה. כל כך רוצה. אבל לא בגלל המטאטים, ובגלל גלימת ההיעלמות. אני קוסמת להיות קוסמה בגלל הגיגית הזו, גיגית הזכרונות הזו. זוכרים? הקערית הזו שאפשר פשוט להוציא דברים מהראש כשמרגישים שעמוס. אלוהים, זה היה יכול להיות כל כך יעיל. כל כך.

[אם כבר דיברנו על קנאה... אנשים מרכלים עליי. זה מצחיק, נכון? אומרים עליי שאני שרלילה ושרמוטה. מצחיק, נכון?

בחיים לא חשבתי שירכלו עליי, בחיים לא חשבתי שהיא תרכל עליי. בהתחלה נחרדתי מהרעיון, אבל אז... צחקתי. בדיוק, צחקתי.

היא, היא כל כך מקנאה בי, אלוהים. אז קבלי לפנים (למרות שאת לא קוראת פה), אני כוסית ומהממת, וכל הבנים בשכבה מתים להיות איתי. ואיתך... ט'ח. תמותי ביי.

את הכי לא חברה שלי בעולם, אני שונאת אותך. בחיים שלי לא חשבתי שבן אדם יבגוד באמון שלי בצורה כל כך גסה.]

עריכה:

דין אני מתה עלייך ומקווה ששום דבר לא יסכסך בינינו יותר 

ותובל... אם את כל כך לא סובלת אותי, חבל סתם להעיק על ירדן החמודה. תגידי לי את זה בפנים.

הקנאה - יוני בלוך

לפני כמה פוסטים כתבתי על היחסים שלי עם כל האנשים שסובבים אותי. אני לא יודעת, אולי זו סתם הרגשה, אולי זו המציאות, אבל זה עדין לא מרגיש לי טוב.

טוב לי עם עצמי, הכי טוב, באמת. אבל אם שאר האנשים... אני לא יודעת. ושוב, ההרגשה המציקה הזו שלא מבינים אותי. כל אחד עסוק בבעיות שלו, ואני קצת הולכת לאיבוד בין כל הבעיות הפרטיות של כולם ושלי. אני מנסה לעזור, אבל כלום לא עובד לי כל עוד זה קשור באנשים אחרים.

אני כל כך רוצה כבר להיות במחנה, עם החברים מנוע"ם, הכל נראה שם קצת פשוט יותר (או שלא).

Avishai Cohen - Remembering

[כל כך קל להתחבר למוזיקה בלי מילים בתקופה כל כך מסובכת. לפחות דבר אחד כאן לא מסובך.]

[[אגב, אבישי כהן מדהים לגמרי]]

יאללה, סלאמת'.

ליוש בייב.

קרדיט :)

תובל ואני, בחוף השרון בהרצליה, יולי 2009.