אני יודעת שהחיים שלי מתבזבזים. אני מודעת לזה ולא עושה כלום.
אני כל כך מסכנה, נכון? מתיבשת פה, במקום לחיות את החיים. מה היה מזיק לי להיות עם סער ובר בתל אביב למשל?
למה אני תקועה כאן? כל הזמן על אותו כיסא מול אותו מסך. אפילו באותם אתרים!
אני לא יכולה לחיות ככה לנצח, זה יזיק לי. שמעתי סיפורים של אנשים שיצאו מזה (כאילו זו איזו מחלה), אבל לא הרבה.
אני לא בטוחה שגם אני יכולה.
אני... מכורה. למשהו פטתי כמו... מחשב.
אני כל כך מסכנה שבא לי לבכות.
אני גם בוכה יותר מדי.
אני יותר מדי... יותר מדי... יותר מדי לא. יותר מדי לא נורמלית? אני לא יודעת.
אבל משהו כאן לא בסדר, בכלל לא בסדר. די רע לי איפה שאני. אני רוצה את החיים האמיתיים,
להיות עם דור באמת.
בעצם דור קושר אותי למחשב, אבל הייתי ככה גם לפני זה.
אני זוכרת בפעם הראשונה שבקשתי מאח שלי לגלוש באינטרנט. הייתי בת 6? 7?
בהתחלה הוא לא רצה לתת לי. אני חושבת שהתמכרתי בכיתה ד' בערך.
אני לא עושה כלום מאז חוץ מלשבת ולבהות.
אני יודעת שכשאני אהיה זקנה וגוססת אני אגיד:
"אה, שירה... איך בזבזת כל כך הרבה זמן על מחשב... עכשיו את אפילו לא יכולה ללכת."
אני יודעת שזה מה שאומר. לעצמי, לכולם. אני אלמד את הנכדים שלי "תשלטו בעצמכם..." או משהו פילוסופי כזה.
אבל זה יפסיק. אני אפסיק.
טוב לי עם המחשב ורע לי עם המחשב בעת ובעונה אחת.
אני לא מצליחה להתנתק, זה פשוט הכי טבעי בשבילי בעולם להיות כאן. זה המקום שלי?
לא, די לדבר שטויות. איזה בנאדם המקום שלו זה כיסא ומסך?!
אני גרועה...
אני רוצה לצאת. אבל אני עצלנית בשביל לצאת! אני כל כך מכורה שנהייתי עצלנית...
הייתי מתדרדרת מהלימודים. זאת אומרת, תמיד הייתי תלמידה טובה, אבל לא הייתי מכינה שיעורים והייתי משלמת על זה.
בגלל המחשב.
אני יודעת שיש לי שיעורים. אני יודעת, אני יודעת שאני צריכה לעשות וזה גם בכלל לא מסובך!
אני אומרת "אני אעשה שיעורים עוד מעט אבל עכשיו אני רוצה להשאר במחשב רק עוד קצת."
ובסוף אני לא עושה, ובגלל זה אני לא מקבלת ציון מלא בהיסטוריה או באנגלית. וזה מרגיש כל כך רע,
שדבר כל כך פשוט ומטומטם כמו מחשב הורס לי את החיים...
אז למה בעצם אני לא עושה כלום? למה? כי אני עצלנית כדי לעשות משהו. אני פשוט עצלנית.
קשה לי להזיז את התחת השמן שלי מהכסא. קשה לי...
אבל אני יכולה. הנה אני עושה את זה.
נקטע לי הרצף עכשיו.
תגידו לי שאני מתלוננת. "מעצבן אותי שאת מתלוננת ומתלוננת אבל בעצם לא עושה כלום." זה מה שדור אומר לי.
אני במחשב בשביל לדבר עם דור... זה בעצם הכל. וכשהוא לא פה אני מתמרמרת עם פוסטים לבלוג.
לדור יש חיים.
אין לי חיים...
אני רק יודעת לבכות על מה שאין. על המצב הכלכלי שלנו פתאום, שפעם היה לי הכל מהכל ועכשיו קשה.
זה לא כזה נורא! אלפי ילדים חיים ככה! מה זה ככה? אלה חיים נורמלים... כן, אלה החיים.
ואני חייתי חיי מותרות שאין כדוגמתם, ולכן אני מרגישה שאני חייה "ככה".
זה ממש עצוב... אני מעציבה את עצמי.
אני שומעת את אותה המוזיקה כל הזמן. אני רוצה הזדמנויות חדשות, הרפתקאות,
אבל מצד שני אני חושבת "טוב לי ככה, בבטלה הזו."
אני צריכה להכין עוד רבע שעה עבודה בספרות. אמרתי לעצמי "ביום ראשון מתחילים את העבודה בארבע."
אני מקווה שאני אעמוד בזה. שהמחשב הארור לא ישתלט עליי. אני חלשה שזה מפחיד.
אני חלשה יותר ממכשיר אלקטרוני.
ילד בכתה אמר שהתנתק במשך חודש מהעולם ומהלימודים בגלל משחק מחשב, אז הוא מחק אותו.
מה אני צריכה לעשות? התשובה ברורה: לא להיות במחשב.
אז מה אעשה אם לא מחשב...?
אני יודעת שחפרתי, ואני יודעת שאף אחד לא קורא. אבל הזרימה של הקטעים שאני כותבת לבלוג יפה בעיני.
להתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
