נראה לי שזאת באמת הפעם האלף שאני מגיעה לכאן שוב וכותבת עלייך.

אבל אני לא יכולה..פשוט לא יכולה לסחוב את כל מה שיושב עליי,אז אני פורקת בשתי דרכים שהצבתי לעצמי. שתי דרכים שהכי עוזרות לי. או בכי או כתיבה. לבכות כבר נמאס לי..לפעמיים יש חשש שהדמעות האלה יגמרו. ולכתוב? אף פעם לא נמאס במיוחד לא לי.

אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה. נהייתי מין הר געש כזה שבקרוב מאוד הולך להתפוצץ.

אתה לא מתאר לעצמך מה אתה עושה. כמה אתה הורס. וכמה חבל לי.

אבא.

נמאס לי מהמצב הזה. אתה מתייחס אליי בצורה מגעילה,בצורה..שלפעמיים אני שוכחת מי אתה.

פעם לא היית כזה,פעם היית שונה. פעם באמת שיחקת את התפקיד שלך כל כך טוב. הערצתי אותך. נהנתי לדבר איתך.

אבל היום? הכל שונה. אתה שונה. אתה לא מה שהיית פעם.

אני יודעת שבגיל שלי,אני בלתי נסבלת. אבל עד גבול מסויים. את הגבול שלי אני יודעת שלא עברתי,כי השתנתי..אני לא מה שהייתי פעם. התבגרתי.

אתה אתה? אתה עברת את הגבול הזה. ולכולם נמאס ממך לכולם.

אפילו אמא מתחילה למלמל מילים מאחורי הגב שלך של "אוי נמאס לי" ואני מבינה אותה. כי לפעמיים אתה גורם לאנשים לאבד שליטה.

אתה כבר לא נחמד,אתה רק נעלם,בקושי רואים אותך,בקושי מדברים איתך,אתה בקושי מה שאתה. מה שהיית.

ואני לא באה בטענות.. אבל שכחת לרגע מי אתה,ומי אתה אמור להיות.

אני רק רוצה שיהיה בינינו יחסים כאלה של  - אבא ובת. לא מעבר.

למדתי איכשהו להתגבר על הכל,לבד. להבין מי אתה באמת. אבל את הכבוד המינמלי שמגיע לי בתור בת אני לא מקבלת.

לדבר איתך בטלפון זה סיוט. הניתוק הזה שאתה נותן לי כל פעם באמצע המילים שלי. האי סבלנות שלך.

כשאני פונה אלייך מלאת מרץ,ביטחון וחוויות לספר לך אתה יודע בבת אחת להוריד אותן.

רק שאתה צריך משהו אתה יודע לחפש אותי בכל מקום,כדי להתייצב.

נמאס לי אתה מבין? פשוט נמאס לי.

אני יודעת שאני צריכה להגיד לך הכל בפרצוף. אבל אני לא יכולה. יש לך מעין השפעה כזאת עליי מבלי שבכלל תדע.

כל פעם שאני באה להגיד מה שאני באמת רוצה,וחושבת הדמעות מתחילות לזלוג להן.

ואז אני נהפכת לכל כך קטנה ליידך. כל כך קטנה.

זה שאני תמיד רוצה לעזור לך ולאמא,לתרום ובמקום זה הדחייה.

אתה מבין מה באמת שובר אותי?

כבר שבוע שאני רוצה לדבר איתך לספר לך כמה דברים שמציקים לי מאוד,לספר לך שלא הולך לי טוב בבית ספר

אבל אני לא ניגשת,כי אני יודעת מה המילים שלך יהיו. אני יודעת שתתחיל לחפש את הדרכים האלה של "משהו בך לא טוב".

הלוואי ולא הייתי צריכה בכלל לכתוב את השורות האלה,הלוואי.

אבל זה בגללך. אני לא אשמה. אתה גרמת  למצב הזה. אתה גרמת לי לחשוב את הדברים האלה.

המילים שאתה זורק,התגובות,היחס.

הכל דברים שנאגרים להם אחד על השני.

אבל אני לא אתן לך לשבור אותי.

"תתעסקי בעיניינים שלך" אמרת היום. זה מה שאני הולכת לעשות מעכשיו.

אולי זו המלחמה שלי.

להוכיח לך.

לתת לך להבין.

רק הלוואי שאני אצליח.