זה תמיד מתחיל מהדברים הקטנים, הדברים האלה שאף אחד לא באמת מתייחס אליהם. זה כמו ניצוץ שכזה שפתאום מתפשט בלי שבכלל חשבתי איך אני הולכת להתמודד איתו כי כבר ממזמן שכחתי איך מכבים שרפות. ואז זה פוגע כמעט בכל חלק בגוף ואין אפשרות לזוז או לנשום.

סוג של שיתוק. שיתוק פנימי.

ולמרות הכל,בחוץ הכל ממשיך כרגיל. העולם מסיים עוד סיבוב השמש שקעה והירח עלה למעלה למשמרת עם הכוכבים, הגלים מתחזקים מיום ליום והרוח ממשיכה להסיע אותנו הלאה.

כבר הספקתי להסתכל כמה פעמים אל השמיים השחורים בלילה וחיכיתי שאולי איזה כוכב יפול ואני יבקש משאלה קטנטנה,אולי שתהיה איתי הלילה. אבל זה לא ממש קרה.

וככה זה מתחיל, מהדברים הקטנים. הדברים האלה שאף אחד לא יודע עליהם או חושב עליהם.

ככה ביני לבין עצמי. ביני לבין כל המערכת הענקית הזאת.

וזה חוזר חלילה כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שניה. רק שהמשאלות מתחלפות מפעם לפעם ואני נהיית מקורית עם הזמן, אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם שנינו היינו יושבים מתחת לשטיח של כוכבים ומחכים שאחד מהם יפול, מעניין מה אתה היית מבקש.

בנתיים בחוץ כבר הסתיו הגיע, ואנשים מתחילים לחפש אהבה. והאמת? זו התקופה הכי יפה בשנה. כשהעלים מתחלפים באחרים והכל עובר תהליך של שינוי פתאומי.

ככה זה אצלי, השלכת הגיעה. השינוי מתחיל לבצבץ לו שם, כמו ניצוץ. ואני לא יודעת לכבות שרפות, אפילו לא את הקטנות. זה השינוי שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, הוא מחלחל לו אי שם בין המוח ללב.

לפעמים אני רוצה לעקור אותו משם כי שינויים מפחידים אותי, תמיד אחריהם מגיעים הימים הרעים. אבל לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי הגיע הזמן להשתנות, אולי הגיע הזמן להפוך את הימים הרעים לטובים, לקחת בלי לשאול, סתם ככה לרצות בלי הסברים. פשוט לחיות. כן, לחיות.

אומנם אחרי השלכת מגיע החורף, ואיתו באים הגשמים של אחר כך, הגשמים של העצב ששוטף את כל העולם, אבל את החורף שלי אני אייבש באלפי מבטים ושירים, באלפי מילים ומנגינות.

ובפעם הבאה, כשאני אשב מתחת לשמיים, לבד, והכוכבים יהיו למעלה ואני ארצה שכוכב יפול אני לא אבקש אותך פה,

כי אני אלמד להתמודד. אני אדע שצריך לפעמים להשלים עם דברים שלא כל כך רוצים בהם כי זה פשוט חלק מהשינוי.