האמת היא שאני ספק מרוצה וספק לא.

מצד אחד אלו ימים שתמיד חלמתי שיהיו לי, שגם אני אוכל להגיד "אין לי זמן. אני עמוסה" לא בקטע של לימודים או דברים דומים, אלא דברים שאני חייבת.

בימים האחרונים אני במרדף אחרי עצמי, לטוב ולרע. מצאתי עבודה לבנתיים היא מכניסה לי כסף בקטנות אבל עדיין, כסף. את שיעורי הנהיגה אני עדיין לוקחת בתקווה לראות באופק את הטסט (אני בשיעור 24 בזמן זה), לימודים בין לבין. חזרה על החומר, מבחנים, השלמות של חומר שאיכשהו פספסתי, מפגשי חברים שאני פשוט לא יכולה לתת לעצמי להחמיץ אותם וכמובן, איכשהו גם זמן בית.

זה כיף לי, זה טוב לי, אין לי רגעים שאני יכולה לשבת בבית ולתת לעצמי להפליג למקומות שאני לא צריכה להיות בהם אלא להיות בתעסוקה מלאה. זו אחת הסיבות שהבלוג הזה כל כך ננטש, אבל אני לוקחת את זה למקום חיובי. אני  עדיין ממשיכה לרשום ככה בין לבין. פתאום אני מרכיבה איזה קטע ורצה לכתוב אותו באסאמאס ושומרת אותו או על איזו חתיכת דף מסכנה.

אני עדיין בתהליכים להבין את עצמי, את המצב. בת דודה שלי טסה בתחילת השבוע לאוסטרליה 'טיול אחרי צבא' ולקחתי את זה דיי קשה, אני שונאת פרידות וכל מה שקשור לזה. זה עושה לי עצוב.

אני יודעת שכיף לה שם, אבל אני שונאת רחוק. סוף השבוע כבר כאן ופתאום אני יכולה קצת לשבת, להישען אחורה ולהרים את הרגליים. הגוף לי כואב מהשבוע הקשה הזה, ריצות אחרי עצמי, אחרי ההורים. אני שונאת להיות תלוייה וכנראה שאני בתהליך מסויים לשנות את זה.

יום ראשון טיול שנתי לאילת לשלושה ימים

אני אופטימית אבל לא יותר מידי

שיהיה לכם סופשבוע נהדר.