תמיד אמרו לי תביטי אחורה. תשווי. תנסי לראות מה השגת עד עכשיו מה טוב יותר ומה טוב פחות.

ואני לא יכולה להגיד שרע לי עכשיו, כל כך לא. אני מרגישה שאני בקרקע. יציבה, חזקה, מלאת ביטחון. אומנם יש את נקודות השבירה, אבל אני מנסה כמה שיותר מהר להחזיר את עצמי למצב שבו הייתי קודם, שלמה ולא מנופצת לרסיסים.

איך אני יכולה להגיד על עצמי בצורה הכי לא ברורה שהשתנתי מקצה לקצה, שאלפי דפים ועטים לא יספיקו כדי לספר לכולם כמה אני כבר לא אני. כמה אנשים היו מאוכזבים ממני וכמה ההפך מהם, הכי שמחים בעולם שאני מה שאני עכשיו. אין לי התחלה ואין לי סוף כדי להתחיל ולרשום את הדברים שפשוט קורים מאליהם. טובים רעים או איך שלא יהיו.

פתאום האדם הכי לא צפוי שולח הודעה וכל החומות שבניתי מסביבי נשברות בלי להודיע, פשוט ככה, קורסות להן. ואז אני נעמדת שם מולו, בלי הגנה. כל כך רוצה לגעת, כל כך זקוקה למגע הזה. הוא הבטיח אלפי פעמים "הפעם זה לא יהיה ככה"

אבל יש את האנשים האלה שאת מצפה מהם ליותר מידי, שאת מקווה שיפתיעו אותך, ואז פשוט עזבתי כי מיותר להלחם לבד. אבל כשזה חוזר שוב, למה בעצם זה חוזר שוב?

תקופה מבולבלת, חסרת מעצורים. אני צריכה פוקוס כרגע ולא סתם ריגושים מטומטמים ("אני רק רוצה לסמן וי") וזה באמת ככה, להגיד לעצמי הצלחת. אני חזקה, בתוך תוכי אני חזקה ואין שום דבר שישבור אותי זה פשוט הכוח רצון שלי ששואף לאפס. או שהוא בשמיים או שהוא בתחתית.

רק לחשוב שכמה חודשים טובים בכלל לא הוצאתי דף ועט ולא כתבתי בשביל עצמי, הכל מצטבר שם עמוק בפנים, אין איך להוציא את זה. אל תשאלו אותי למה אני נהנת לעמוד בתוך הרעש הזה כשמסביבי עשן, זה פשוט כיף תהרגו אותי. אלפי זוגות עיניים שמביטות ואת רק צריכה לבחור, לא בקטע של "בחירה אמיתית" לדעת שיש בי משהו אחרי הכל אבל לא שמתי על זה בכלל.

עבר זמן מאז הפעם האחרונה ואני מתגעגעת לזה, לחום , לאהבה. אחרי שאת תופסת משהו ואז הוא בורח לך מתוך הידיים. יש את האנשים החכמים האלה שהם לא באמת חלק ממני אבל המילים שלהן שוות זהב, אולי עוד יום או יומיים אני אשכח אותם אבל את המילים שהם אמרו לי אני לא ישכח לעולם "צריך להביט קדימה, יש המשך, מיותר להיתקע" ואני עובדת על זה חזק. צועדת וצועדת וצועדת.

בתקופה הזאת לפני שנה ידעתי לדבר הכי טוב שאני יכולה, יושבת למטה על הספסל בגן הציבורי, שמש קיצית כזאת, לא שמתי על אף אחד לקחתי את עצמי ופשוט הקשבתי לשקט. הקשבתי לו עד שנמאס לי וחזרתי שוב לשגרה. אני יעשה את זה שוב מידי פעם, רק לדעת שלפעמים אני יכולה לעזוב ואז אני יבין שאי אפשר באמת לבד. שכל הדברים שהתרגלתי אליהם יהיו חסרים לי מידי.

אני עומדת להתחיל דרך חדשה ואני פוחדת פחד מוות. אם אני יפול שוב? יש מי שירים אותי אבל התהליך הוא תהליך קשה. לרחם על עצמי? אז אוקיי, הפסקתי. ממשיכים אמרנו. אבל דאמט. אני פוחדת להמשיך, פתאום בלי מסגרת שמחזיקה אותך, אין על מי להישען. אני יכולה לשכב ימים שלמים במיטה ואף אחד לא יעיר אותי אל בוקר חדש, שום מערכת לא תצלצל לי באוזן כדי להזכיר שיש איזו מחויבות.

אדון לעצמי, לבדי נגד העולם. נגד הגלגל הזה שמסתובב לו שוב ושוב, ומתי יבוא הסיבוב הבא?

את זה אני באמת לא יודעת.