אני נמצאת עכשיו כל כך גבוה, נוגעת בעננים.

לא רוצה שתורידו אותי משם. לא יתן לכם להוריד אותי משם.

איך בשיחת טלפון אחת פתאום הכל השתנה, זה לא יאמן.

חזרתי כאילו כמה שנים אחורה, הפרפרים מתרוצצים בבטן.

אוייש.

ופתאום זה לא רק מילים, פתאום אפשר לשמוע את הנשימות ולדעת מתי סתם רגש נהיה הדדי.

אומנם זה לא משהו שהגיע רחוק, עדיין לא. אבל משהו שנגע בי עמוק בפנים.

אני מרחפת, נשבעת שאני מרחפת.

"אף פעם לא ראינו אותך ככה, עם חיוך כזה, עם צחוק כזה" אני יודעת למה לא ראיתם אותי ככה, כי פשוט עכשיו זו הייתה סיבה מספיק טובה. עכשיו אני מרגישה הכי טוב שיכול להיות.

ואני לא מצפה ליותר מידי. אולי זה ישאר שעה, אפילו יום ואולי זה ימשך גם חודש, אבל לא, אני לא מצפה ליותר מידי, לא יתן לעצמי ליפול לתהום אלא להיות מעליה.

שמחה שמחה שמחה שמחה שמחה שמחה

לא יכולה להפסיק לכתוב את זה.

"מרגיש כמו ילד בכיתה ט'" בא לי ללטף אותך, להגיד לך שעכשיו זה הרגע.

עכשיו זה צריך לקרות.

איך דברים משתנים, איך תמיד אמרתי את זה.

ואני עדיין מאמינה בזה, גם אם לפעמיים אני נופלת לכמה זמן בסופו של דבר אני מצליחה לחזור למעלה, לעמוד גאה עם כל מה שיש בי לתת. לתת לך.

אולי זה מוקדם מידי, אולי בטוח. אבל בסדר, אני מחכה. ( לפעמים אני כמו ילדה קטנה שקיבלה הרגע את הצעצוע שהיא ממש רצתה) וקיבלתי לבנתיים, קיבלתי.

איך הוא עשה לי את היום עם סתם שיחה מטומטמת וגילוי לב עמוק.