זה נראה פשוט שפעם אחרי פעם אני נשארת לבד

מוותרת על ההוא ומפסידה את השני

זה החישובים המיותרים האלה שאני חושבת לעצמי

ואיך לא? בסוף אני נדפקת

כי המחשבה שלי דפוקה

כי אני דפוקה

כי אני כבר לא יודעת עד כמה אני צריכה עכשיו בכלל משהו רציני

ופוחדת מכל מיני סטיגמות מוזרות של זולות

הספקתי לעבור על איזה שלוש.. רציני יותר או פחות

לא משנה. הרגשתי בעננים

שלטתי על מערכת ענקית ואח"כ ברחתי

ושוב, נשארתי לבד

אני רק רוצה לדעת שאני בכלל מסוגלת למשהו כזה

דרגה אחת מעל כל מה שהיה

ככה בשביל עצמי, להיות מודעת.

אתמול הייתה לי שיחה ממש טובה עם אלי וזה כיף לדעת שיש לי מישהו לדבר איתו על כל מה שרק בא לי בלי לחשב מילים רגע לפני שהן יוצאות מהפה. הוא התחיל לספר לי דברים שלא חלמתי עליהם וזה היה כיף לשתף אותו בכל פיפס בחצי שנה האחרונה. אני אוהבת את האכפתיות שלו ואת זה שהוא פשוט יודע מתי הוא צריך לרוץ לספר לי דברים גם אם הוא בוגד בעוד כמה מאחורה. רק לראות ולדעת שלפעמים דברים באמת משתנים. אף פעם לא חשבתי שאני אשב איתו לבד על ספסל בגינה ליד הקניון ואדבר איתו אל תוך הלילה תמיד היו צריכים להיות שם עוד אנשים.. מסתבר עכשיו שאני מסוגלת לקצת יותר. הוא בן אדם מקסים, בזה אני בטוחה.

את א' אני לא מצליחה להוציא מהראש וזה פשוט הורס אותי. כל פעם אני מחזיקה את עצמי לא להתקשר ולבכות לו בטלפון. לא רוצה לצאת תינוקית לא רוצה שהוא ידע שלא הפסקתי לחשוב עליו מאז והוא חלק מזה שפשוט לא הולך לי משהו אחר. נמאס לי מזה... פשוט נמאס לי. הכל התחיל לסבוב סביבו ואני שונאת את זה שהוא מרכז העניינים כרגע בראש שלי. איך זה קרה בכלל אני שואלת את עצמי? זה היה שווה את כל זה? כנראה שאני אף פעם לא אדע.

ועד אז... אולי זה עוד יצליח להשתנות. אולי.