אני מנסה לחשוב מתי מתחיל שינוי ומתי מבינים שהוא בכלל נקרא כך, "שינוי". מתי הוא נכנס לחיים, מתי הוא באמת משנה, מתי מרגישים בו, מתי מגיע השלב שאתה צריך להבין שדברים הם קצת אחרת, שונים.

מקומות חדשים אף פעם לא היו מסוג הדברים שאני אוהבת. כיף לי להתחבר ולמצוא אנשים חדשים שיש לי איתם משהו במשותף אבל זריקה ישירה אל המים הקרים ממש לא באה בחשבון. זה קשה, זה כואב, זה משאיר סימנים, חוויות טובות ופחות טובות והמון בכי.

אז כן, התגייסתי. אני בצבא ההגנה לישראל  כבר כמעט חודשיים (כן כן צעירה מתה אבל זה מה יש). כשאני משחזרת בראש את כל התהליך הזה לפני שנכנסתי תחת ההגדרה "חיילת" עוברות בי אלפי מחשבות וצמרמורות מתקיפות אותי. זה היה קשה מידי להגיע עד עכשיו. אני יודעת שאני מתפנקת, אני יודעת שאני ילדה של אמא ואבא אני יודעת הכל. באמת שכן. אבל אף פעם לא חשבתי שיהיה לי כזה קשה להיקלט בתוך המערכת המפחידה והגדולה הזאת. המחשבות על בסיס סגור ורחוק מהבית עפו להן במהירות האור והתחלפו במחשבה שאולי אני צריכה להיות קרוב אל הבית לישון במיטה שלי ולראות את ההורים שלי מידיי יום.

כל זה באמת התחיל כשעליתי על האוטובוס מהבקו"ם בתל השומר לכיוון מחנה שמונים לשלושה שבועות של טירונות. זה היה השלב שכל ה"אסימונים" התחילו לרדת להם בקצב מסחרר. פתאום אני לבד עם בערך 60 בנות שאני לא מכירה ולא ראיתי מעולם, יש לי מפקדת שצועקת ואומרת לי מה להגיד, אין לי דרך לתקשר, אני רחוקה מהבית ומהחברים והכל פשוט מסתובב לי.

מאז עברו המון ימים ובזמן הזה הספקתי להתרגל איכשהו לצבא ולכל המערכת הזאת, הספקתי להבין, לרכוש חברים חדשים, להיות עצמאית , להבין מי אני ומאיפה באתי, הספקתי לגדול במובן מסויים.

היחסים שלי עם ההורים השתפרו פלאים יותר הערכה ממני אליהם ויותר הערכה מהם אליי.

אני ודורון נפרדנו. קצת מצחיק אחרי ידידות ממש ארוכה ויחסים כל כך קצרים אבל מאחורי זה מסתתרות אלפי אי הבנות אחת על גבי השניה. ואולי באמת טוב ככה, לבד.

ועכשיו אני בפתח של שנתיים שלמות ויש לי עוד המון זמן לעוד המון דברים.