זה מרגיש לי

כמו בפאזל ענקי, אפילו כשחסר חלק אחד קטנטנן התמונה לא מושלמת.

ככה גם התמונה שלי

החלק פשוט נאבד, והתמונה הזאת שהייתה כמעט מושלמת לא תהיה לעולם.

ואני מתגעגעת למה שהיה פעם, שלא הייתי זקוקה לחפש חלקים בתמונה

הכל כבר אבוד

אני אבודה.

D a d d y?

(כנראה שאתה החלק שכל כך חסר בפאזל הענקי הזה)

אני מתחילה לשנוא את הימים האלה.

מאיפה כל זה נפל עלינו ככה פתאום?

אני לא רוצה לפחד.

שיעבור כבר. שאני אחייך. שאני יהיה שמחה.

בבקשה.

לפעמים יש מעין פחד.

ליפול לתוך תהום

שאף אחד לא יודע בעצם איך תצא ממנה.

הפחד הזה נכנס בי לאחרונה.

דברים משתנים לי מול העיניים

דברים נהרסים לי מול העיניים

ואני לא מצליחה. אני פשוט לא מצליחה להחזיק אותם.

אני לא מצליחה לעלות במדרגות הכל כך גבוהות האלה

שיקבעו לי את החיים.