לאן נעלמת לי? לאן?

תמיד הבטחת לחזור, גם כשהייתי קטנה.

קשה לבד ובודד ככה,

תחזרי.

בשבילי, תחזרי.

אני מפחדת לחשוב.

זה מסוג המחשבות האלו שתמיד רחוקות ממך אבל בסופו של דבר גם הן נכנסות לשם.

פתאום כולם נראים כל כך דומים למה שהיינו פעם

(דומים אבל שונים)

ואיכשהו מסביב הרוח מצליחה לטשטש הכל

מחזיקים ידיים ופוחדים לעזוב

לפעמים אני כל כך שונאת נוסטלגיה וזכרונות

אבל אח"כ אני שמה לב שאלו הדברים היחידים שמחזיקים אותי.

אני מרגישה מחוררת. בא לי שזה יעבור ויגמר. שאני לא אצטרך לראות את הדרך הזו לעולם.

הדרך שאני הכי שונאת בימים האלה. נסעתי אותה חמש פעמיים בנתיים. וכל אחת מהפעמים אני זוכרת כל כך טוב. אני זוכרת כמעט כל איש שבהה בי בזמן שהנחתי את הראש על החלון ושרתי ביחד עם אביב גפן את השיר "שלכת" ובכיתי. וכל דמעה קרבה אותי יותר למקום השנוא הזה, מקום שכל כך לא רציתי להיות בו.

ואיך תמיד הלחץ של אבא לא משתנה, ואיך תמיד שני האחים שלי יושבים לצידי ושותקים באופן מאוד מאוד מפתיע ואיך תמיד אמא יושבת לצד אבא ומטה את הראש שלה ימינה ואיך תמיד, רגע לפני שאנחנו יוצאים מהמכונית לכיוון הבניין הנורא  אני לוקחת אוויר עמוק עמוק אל תוך הריאות. אבל דואגת שישאר גם בשבילה.

ואז כשאנחנו מתהלכים במסדרונות הצרים עם הריח הנורא, אני מידי פעם חושבת ביני לבין עצמי "מתי זה יגמר" אבל אז אני נזכרת שזו רק ההתחלה. שעוד הדרך כל כך ארוכה ואני סתם בלחץ.

אחר כך אנחנו מגיעים למעלית הגדולה שיש בה תורות נוראים כאילו אנחנו באיזה קניון או משהו שכזה

ומסביב הכל נראה כל כך לא קשור. ריח של עוגות באוויר, ומלא אנשים יושבים בחוץ מסביב לשולחן וצוחקים

"אבל, היי אנשים היא שם למעלה. תהיו בשקט. היא בדיוק יושבת כאן מעליכם בחדר מעל ואתם מפריעים לה."

ואז אני נזכרת שפשוט אף אחד מהם לא יודע שסבתא שלי שם, שוכבת בחדר מעל ונלחמת נגד הדבר הנורא מכל. הייתי מוכנה להתחלף איתך סבתא, רק שלא תהיי  שם. אני נשבעת.

אחרי שאנחנו עולים במעלית הנוראית שלוקחת ממני את כל האוויר, אנחנו מגיעים אל הקומה החשוכה

שם היא יושבת. מחכה. בחדר ליד אני פוגשת את שרה שמחכה כבר שבוע שבעלה והילד יבואו לקחת אותה, אבל הם אף פעם לא מגיעים. ובמיטה לידה בא הנכד הבלונדיני של יונה כדי לתת לה לשתות. רק שהיא לא תהיה ככה, רק לא זה.

אני משתדלת לא להכאיב לה בכל נשיקה שאני נותנת לה, ולהיות מספיק קרובה אלייה כשאני אומרת דברים חשובים. ולברוח מהר מהחדר כשהדמעות מתחילות ליפול כי אסור לה לראות אותי נשברת.

וכשאני בורחת וכולם מביטים עליי פתאום, אני יושבת בכיסא המרופד בחדר אוכל, ומביטה מהחלון "בא לי לשכוח את המקום הזה" כשאנחנו חוזרים הביתה קשה לי להשאיר אותה שם לעוד לילה קריר. ולחשוב מה היה קורה אם הכל היה נראה קצת אחרת. אם הייתה איזו תרופה למחלה המסריחה הזאת שנפלה פתאום מהשמיים.

וכנראה ששוב, מחר, אני יעשה את אותה הדרך אל המקום המגעיל בנסיעה השישית במספר עם אבא ואמא והאחים שלי, ואני בטח יניח את הראש על החלון וישמע את אביב באוזניים ויסתכל על הנהג מצד ימין ויתפלל שאולי זו תהיה הפעם האחרונה.

הלוואי שאף אחד מהפוסטים עלייה לא היה נכתב.