Come on Get Higher-Matt Nathanson

אני מותשת.מכל הבחינות ומכל המובנים.
אני כבר מתה לקבל את המשכורת מהטומטמת,לא שהיא ממש עוזרת,להביא לאמא לקבל את כל שאר הכסף ולטוס לפולין.
אני רוצה להשתחרר,אני רוצה ללכת מהבית,אני רוצה להיות רק עם עצמי.
לחשוב על כמה וכמה דברים,להבין,להדחיק,לשכוח,לזכור.
אני לא מצליחה לשכוח אותו ואני לא מבינה אם זה כי אני לא רוצה או כי יש סיבה אחרת.
כמה חייכתי אתמול בזכותו,שוב פעם היינו לבד,היה כ"כ טוב.
אני רוצה לייבש את הדמעות האלה,כל היום בכיתי אתמול,בסתר,נשכתי את השפה,כדי לא לבכות ליד אמא,הפסיכולוג והמורה פרטי.
אצל הפסיכולוגית היה קטע שהרג אותי מפנים.
היא התחילה לדבר  על ילדותיות וזה הקסם שלי ובלה בלה בלה.
רק מלשמוע את המילה "ילדותיות" נזכתרי במשפט שלו שהוא אמר בפעם הראשונה שנפגשנו מתחת לבית שלו.
"מישהי חכמה אמרה לי פעם,לעולם לא לשכוח את הילד שבתכך"
כנראה שכשהפסיכולוגית אמרה לי את המילה הזאת,החוורתי ונהייתה לי הבעת פנים שונה,כי היא שאלה אם הכל בסדר אצלי.
אצל המורה פרטי שומדבר לא השתנה,נזכרתי במפשט הזה מכל מילה שהמורה אמר.
בערב כשיבתי מתחת לבית שלו,ישבתי בדשא,מה שקורה לעיתים רחוקות.
עברתי מישבה לשכיבה,באמת הרגשה מדהימה.
אחרי חצי שעה או 20 דק' ראיתי אותו,הוא התייב לידי והתחלנו לדבר.
לפני שהוא ניגש עברה בי מחשבה להיות ממש מגעילה אליו.
להרחיק אותו ממני,ושוב האני הפנימי שלי התעורר לחיים ואמר לי לא.
טוב שהקשבתי לו,כי כ"כ נהננתי. ואני מודה לה' על כל רגע שהייית איתו שם.
הוא חזר בדיוק כולו עייף ושאלתי אותו למה הוא לא עולה הביתה,זה לא שאני מזחיקה אותו שם והוא ענה לי
"את אולי לא תאמיני,אבל כיף לי"
חייכתי,בפנים,פשוט בפנים,כדי שהוא לא יראה עד כמה אני מרוצה מהמשפט הזה.
כמובן שאחרי זה הוא גם הוסיף,שלא רק שכיף לו ,גם אין לו כח לעלות,אבל אני לא מתייחסת לזה
גיליתי עליו יותר פרטים,על העבר שלו,אני אפילו לא יודעת מה להגיד.
הוא פשוט אדיש כלפי כמה דברים,בצורה שלא ניתן לתאר,כאילו הוא נפגע,ממש הרבה,ולא התחשבו בו.
ועכשיו הוא, לא יודעת,ממשיך הלאה,אבל העבר מציק?
אולי זה רק נראה לי.