לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מכתבים לביתי


כינוי:  ribber

גיל: 50

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2007

מכתב ראשון


את ישנה לך בשלווה למעלה, בחדר שאביך הכין עבורך, כשנסענו לארץ לחודש לפגוש את סבא והאישה שלו, הדודים, דודות, אחיינים ואחיינות שלך.
ידענו, עוד לפני שנסענו, שזו תהיה  ההזדמנות היחידה לפגוש את סבתא רבה שלך, כי היא הייתה מאוד חולה.
וצילמנו תמונות אחרונות איתה, שאחת מהן העלתי לכאן.
סבתא רבה, נפטרה שלושה ימים לאחר שחזרנו הבייתה.
 
ילדה יפה שלי, החלטתי להתחיל ולכתוב לך, לאחר ששוחחתי עם סבא בטלפון והוא לא זכר משהו על אמא שלי, סבתא שלך שעל שמה את קרוייה.
 
אז איך הכל התחיל?
לפני שבע שנים, כשעוד הייתי סטודנטית צעירה ב"אורנים", גלשתי באינטרנט במשך שעות ארוכות.
באחד מהצ`אטים שגלשתי בהם, הופיע הכינוי braveheart , הוא חיפש משהו שהטריד בת של חברים שלו.
התחלנו לשוחח ומבלי משים השיחה גלשה לה אל תוך שעות הבוקר המוקדמות.
אני לא אלעיט אותך בפרטים יקירתי, אבל בסוף השיחה הזו, גם אני וגם אבא, הבנו שמצאנו אחד את השני ומאז לא הרפינו.
לאחר שלושה חודשים של צ`יטוטים אינטנסיבים, חשבונות טלפון מאוד נפוחים ואהבה רבה.
אמא החליטה לנסוע לאנגליה כדי לפגוש את אבא...
חמישה ימים לאחר שהגעתי לכאן, אני ואבא נישאנו בטקס אזרחי במשרד הפנים ואז, התקשרתי אל סבא וסבתא, כדי לומר להם שאני לא חוזרת ארצה.
 
הם כל כך כעסו ודאגו ומייד עלו על המטוס הבא לכאן, כדי לוודא שהכל בסדר ושאף אחד לא חטף אותי בשוגג.
אבא מאוד חשש מהפגישה, אני חושבת שהוא מאוד פחד שאני אעזוב ואחזור חזרה ארצה עם סבא וסבתא.
כמו שאת רואה יקירתי, זה לא קרה.
אני ואבא, נסענו אל שדה התעופה בכדי לאסוף את סבא וסבתא ולנסוע למלון בלונדון.
לא רצינו להביא אותם חזרה איתנו, כי אז עדיין לא היה לנו בית משלנו והבית שגרנו בו היה... בואי נסכים שסבא וסבתא לא היו ששים להשתכן שם
עוד בשדה התעופה, סבתא חקרה את אבא שתי וערב- מה אתה עושה? ובן כמה אתה? ועוד ועוד שאלות ושאלות ושאלות...
הם באו לשבוע ואבא היה צריך לחזור לעבודה, כך שאני נשארתי עם סבא וסבתא בלונדון וניסינו לחקור את העיר ביחד.
 
הזמן בלונדון, היה מתוק, חמוץ ומר כאחד.
מאוד התגעגעתי לאבא, סבא ואני התווכחנו המון וסבתא כמו תמיד ניסתה לתווך ולהרגיע.
בסופו של דבר, גם סבא וגם סבתא קיבלו אותי ואת אבא. הם הבינו שזה לא סתם קשר אלה זה קשר לחיים.
למרות שסבא, עד היום טוען שסבתא מעולם לא השלימה עם זה.
אבל לי יש תובנות משלי בנושא ואני לא מסכימה עם סבא.
 
סבתא תמיד הייתה אומרת לי בשיחות הטלפון או בביקורים שלנו בארץ ש"החברה הכי טובה שלה", עזבה אותה.
כן זה לא פשוט להתמודד עם זה, גם עכשיו, כמעט ארבע שנים מאז שהיא נפטרה וזה עדיין מהדהד לי בראש..
היא היתה אוהבת אותך כל כך, הסבתא הזו. היא כל כך רצתה לזכות לראות נכדים ממני ובסוף היא שומרת עליך מלמעלה ילדה שלי אהובה.
 
עוד בהתחלה, כשאני ואבא רק הכרנו, אבא אמר לי שהוא חלה בסרטן בעבר וכתוצאה מכך, הוא לא יכול להביא ילדים לעולם באופן טבעי.
אני חושבת שבאיזה שהוא מקום, אבא השלים עם העובדה שלא יהיו לו ילדים, עד האובדן של סבתא.
אני זוכרת שהוא אמר לי אז, בחדר במלון בבית החולים תל- השומר- "אנחנו חייבים להביא ילד לעולם", אז הוא גם החליט שזו תהיה בת ושנקרא לה על שם אמא- סבתא חנה.
 
מאותו מפגש בלונדון, הזמן עבר, השנים עברו ועם כל ביקור בארץ, חלק מהלב נשאר גם הוא שם.
 
סבא וסבתא היו מגיעים לבקר אותנו פעם בשנה ופעם בשנה, אנחנו היינו טסים לארץ, או שאני הייתי טסה לבד.
כחודשיים לפני שסבתא נפטרה, טסתי לארץ עם חברה וזכיתי לראות אותה בפעם האחרונה.
ובינואר לפני כן, גם אני וגם אבא, נסענו לצרפת לבר מצווה של קווין (הבן של אן מרי), שם פגשנו את המשפחה מצרפת מהצד של אמא, שזה אומר, שני דודים, שני בני דודים ולהם בסהכ שלושה ילדים. שניים לאן מרי ואחד לדני. שניהם, הילדים של דוד דדה ודודה סימון, שהייתה החברה הכי טובה של סבתא מאז שהן היו מאוד צעירות.
וכמובן שגם סבתא וסבא היו שם ומאוד מאוד נהנינו.
 
בסוף מרץ, סבא החליט להפתיע את סבתא ליום הנישואין בטיסה לכאן וכך, גם לחגוג איתנו ועם תלמה- חברה של אמא, שבינתיים חזרה ארצה :-)- את חג הפסח.
 
תמיד כשסבא וסבתא היו באים, אני הייתי נתקפת באמוק של נקיונות, גם כי היה לי חשוב שהם ירגישו בנוח (סבא אלרגי לבאלגן ולכלוך :-)) גם כדי להפיג קצת, את ההתרגשות לקראת בואם וגם כי, הם שמרו על כשרות ואנחנו לא ממש
הייתי מפנה להם ארון במטבח ומעיפה את כל הלא כשר מהבית.
 
בארבעה באפריל, עשר בערב שעון אנגליה, התקשרתי אל סבא לפלאפון, כדי לדבר איתם קצת לפני הטיסה (בעיקר לקטר שאבא לא עוזר לי לנקות )
דיברתי עם סבא ואז דיברתי עם סבתא; בכיתי לה שאני גמורה מעייפות ושאבא לא עזר לי; אמרנו אחת לשניה שאנחנו אוהבות . סבתא אמרה לי "אני מתה עלייך" ואז היא מלמלה משהו בקשר לזה שהיא לא מבינה למה אנשים עומדים בתור; כי זה עוד מוקדם וזהו.
 
אני ואבא הלכנו לישון ובשתיים בבוקר, צלצל הטלפון.
דוד רונן היה על הקו.
אני אמרתי לו שעוד מאוד מוקדם ואפילו עוד לא התחלנו להתארגן לקראת יציאה לשדה התעופה, כדי לאסוף את ההורים.
רונן אמר שצריך לקום ולהתארגן מהר, כי קרה משהו לאמא.
שאלתי מה קרה.
רונן אמר שאמא קיבלה אנוריזמה והיא כרגע בבית החולים.
ברקע שמעתי את אבא אומר לו לומר לי לבוא מיד.
הערתי את אבא והתחלנו להתארגן על תיק נסיעה לי ולו. תוך כדי התקשרתי לתלמה, כי היינו אמורים לעבור את סדר פסח אצלה בבית.
תלמה חברה מדהימה, היא הייתה שם עבורי כל הזמן וגם כעת.
 
נסענו אל שדה התעופה הת`רו, ואבא הסביר לפקידים את המצב. היינו בסטנד ביי במשך כל הלילה שבן שבת לראשון, עם המון דמעות ולב שבור ותקווה.
תקווה שיותר מאוחר הסתברה כלא ממשית.
למחרת בבוקר, המתנו בתור של בריטיש איירוואיס, כשהגיע תורינו, הפקידה ניסתה להעלות אותנו על הטיסה, אבל למרות שהמטוס עדיין לא המריא, החברה מעבר לשער סירבו.
כך עברו עוד שמונה שעות המתנה מטורפות עד הטיסה של הערב.
 
משדה התעופה, אספה אותנו נעמי, אישתו של רונן בפנים חתומות.
כששאלנו מה קרה, נעמי אמרה שהיא מעדיפה שנדבר עם רונן בקשר לפרטים אבל, המצב לא טוב.
כשפגשנו את רונן, המצב הנורא התבהר..
סבא וסבתא, עלו למטוס ובדרך לכסאותיהם, סבתא נפלה.
סבא חשב שזו מעידה, אבל למעשה מה שקרה זה אנוריזמה.
אמבולנס הוזעק, הם נלקחו בהתחלה ל"אסף הרופא"; שם נעשה האבחון שלאחריו מיד ל"תל השומר".
בגלל הFMF אני וסבתא היינו נוסעות לשם לפחות פעם בשנה לבדיקה שגרתית.
אני זוכרת, כשהייתי חיילת, קיבלתי הפנייה, אבל לא קבעתי תור, ובסוף אני וסבתא נפגשנו שם ויצאנו לטייל בתל אביב
 
אני אמשיך לכתוב לך מחר אהובה שלי, את בדיוק התעוררת משנת הצהריים ואני צריכה להאכיל אותך.
אוהבת אותך.
 
מחר עוד לא הגיע, אבל אנחנו מאזינות יחד לכבש השישה עשר ואת, גאונה קטנה שלי משחקת עם פזל הצורות שלך, מוציאה את כולן מהמקום ואז רוטנת, כי לא נשארו יותר צורות להוציא.
גם גילית את הקול שלך ואת לא מהססת להשתמש בו.
אבא אומר שאת מתאמנת לקראת האודישן הראשון שלך כזמרת  אמרתי לו שאת רוצה להיות רופאה...LOL
לאבא יש מחר יום הולדת, הוא כבר בן 43.
קניתי לו כרטיס, גם ממך
 
נחזור לסבתא.
כשנכנסתי לראות את סבתא;
לא בהכרה, מחוברת להמון מכשירים שבודקים כל מיני דברים; אבל בעיקר מנשימים.
רונן אמר שאמא עברה ניתוח שבו החדירו לה צינורית ניקוז. כי מה שקרה זה; דופן של עורק אחד בראש היה חלש והוא התמלא בדם והתנפח והתנפח עד שלא יכל יותר ועכשיו; צריך לנקז את הכל ולחכות ולראות, אם יש סימני התאוששות.
 
סבא, שבור לחתיכות מקרוסקופיות, לא חשבנו שיהיה ניתן לאחות את השברים.
במשך כל השבוע הגיעו כל האחים והאחיות של סבתא שהיו בארץ, הבוס מהעבודה עם, ביתו הקטנה שהייתה מאוד קשורה אליה וחברות מהעבודה.
הכל היה כל כך תלוש ולא מציאותי.
רעיה, אישתו של יוסי אח של סבא, הביאה טיפות רסקיו, אף פעם לא חשבתי שהן מועילות.
אבל להפתעתי הרבה, לאחר שלקחתי אותם, הרגשתי שאני מרחפת מעל כולם ופתאום נעשה לי כל כך שקט.
סבא האמין שסבתא לא "תבגוד בו" ושהיא תצא מזה עד הרגע האחרון.
מרוב הלחץ וההסטריה, כשארזתי לי ולאבא תיק, לא הבאתי גרביים, תחתונים או הלבשה תחתונה בכלל.
אז דודה בטי ואושרת לקחו איתי להשלים ציוד בסופר פארם .
ואז אבא ביקש שאקנה לאמא קרם גוף, אני עדיין יכולה להריח אותו.
אבא בא איתנו לחנות וסיפר למוכרת את מה שקרה וביקש את קרם הגוף הכי טוב שיש להם.
light blue כך קראו לו.
ואז יום יום, מרחתי לסבתא קרם גוף, כדי שיהיה לה נעים.
 
באותו היום, היה גם סדר פסח, וכך משפחה ענקית, מתקבצת ברחבה הפתוחה של בית החולים לעשות סדר.
מאוד דאגנו לסבא, כי הוא חולה לב ואז היה לו מרשם לטיפות מתחת ללשון, אותן הוא לקח באותו הערב, אבל גם שתה מיין הקידוש...
אז כן, סבא התמוטט ואני ורונן, רצנו למיון כדי להביא רופא.
סבא התאשפז בקומה השניה ואנחנו על הקו הפתוח בין המחלקה שלו לזו של אמא.
 
בגלל שאני הכי קטנה. דוד רונן ודוד יובל, ניסו לגונן ולהדוף כל מידע שלילי מלהגיע אלי ובגלל שסבא רגיש מאוד, ניסינו כולנו לשמור על אופטימיות זהירה ליד סבא.
 
רונן התקשר לכל מיני רבנים וידענים ויובל הביא כל מיני אנשים מהעולם הרוחני.
אנשים שרק הרגיזו אותי ובסופו של דבר, התפרצתי על אחד מהם שטען שהוא שוחח עם סבתא והיא לא רוצה לחזור.
אמרתי לו שמי לעזאזל הוא חושב שהוא, הוא מעולם לא פגש את סבתא והוא לא מכיר אותה בכלל ושיעוף לכל הרוחות. (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
 
הרבה לזכור ממה שקרה בשבוע ההוא אני לא זוכרת. אני זוכרת את סבתא, את הרופאים הלא אופטימים והקרים לפעמים.
אני כן זוכרת שד"ר בקול הכניס אותנו לחדרון ליד המרתף, להסביר שאנחנו מחכים לראות סימני התאוששות בכדי לבצע ניתוח סלילים שהוא למעשה ניתוח מתקן.
ואז הוא אמר שאין סימני התאוששות ואנחנו; שזכרנו שסבתא תמיד אמרה שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן להיות צמח.
הבנו שאין מנוס מקבלת ההחלטה....
אמא שלי כבר לא הייתה שם.
הועדה הרפואית הכריזה על מוות מוחי ואנחנו; אנחנו היינו עם סבתא עד הרגע האחרון.
אני החזקתי לה יד אחת ודוד יובל החזיק את היד השניה.
אח של סבתא הקטן, שלום התחיל לקרוא שמע ישראל וכולנו כמו מקהלה חזרנו על זה כמו מנטרה. עד אחרון ההבהובים במוניטור.
 
זהו, אמא שלי כבר לא איתנו.  המכשירים, המשיכו לצפצף זמן שנראה כמו נצח, עד שהאחיות באו לכבות את כל הקוים הישרים..
סבא היה מחוץ למחלקה, הוא היה בכיסא גלגלים והמתין בחוץ. הוא לא היה מסוגל לראות את המחזה הזה. הוא לא היה מסוגל להפרד מסבתא.
 
בערב ההוא, אבא ואני החלטנו שאנחנו רוצים ילדים וכשנחזור הביתה לאנגליה, נתחיל לברר בנושא טיפולי פוריות וזה באמת מה שעשינו, כמה הרבה חודשים אחרי, כשאמא התאוששה מהאובדן כמעה.
 
אף פעם לא אהבתי את פסח ולעולם הוא לא יחזור להיות אותו חג עבורינו.
 
 
נכתב על ידי ribber , 11/12/2007 15:40  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לribber אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ribber ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)