זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו לא יכולים לדבר כמה ימים.
אז למה אני מרגישה ככה עכשיו?
למה אני מרגישה שאני כ"כ צריכה לשמוע את הקול שלך, כדי לדעת שאתה עוד שם,
שאתה עוד חושב עליי,
שאני, עוד שם, עמוק.. בתוך הלב שלך.?
זה רק יום אחד.
יום אחד שלא התקשרת.
איך יום אחד בלעדייך יכול לגרום לי להרגיש ככה,
כשכ"כ הרבה ימים איתך, גרמו לי להרגיש בדיוק ההפך ?
זה רק שבוע אחד.
שבוע אחד לגמרי לבד.
איך שבוע אחד מבלי שתסתכל לי בעיניים,
רק שבוע אחד מתוך כ"כ הרבה שבועות שבהית בהן בלי הפסקה,
גורם לי לתהות אם אני באמת חסרה לך, אם גם המבט שלי.. מהדהד לך בראש?
זה רק לילה אחד.
לילה אחד שחזרת, ולא באת ישר אליי.
איך לילה אחד לישון מבלי שתרדים אותי, גורם לי לחשוב אם חלמת עלי הפעם?
זה רק חיבוק אחד.
חיבוק אחד שלא נתת לי, ואפילו לא בכוונה..
איך בגלל פעם אחת שמצאתי את עצמי כאילו נדחפת לך בין הזרועות, מנסה בכוח שתעטוף אותי,
שאלתי את עצמי אם אתה באמת רוצה שאני יהיה פה, איתך, אם הידיים שלך באמת רוצות לחבק אותי ?
זאת רק נסיעה אחת.
פעם יחידה, שהסעת אותי הביתה, ולאורך כל הנסיעה,
לא נגעת לי ביד, והאחיזה שלך לא התחזקה בכל רגע, כמו תמיד, כאילו אתה מפחד שאני יעזוב?
וישבתי במושב, ממש לידך, ובכל זאת, הרגשתי כאילו אתה רחוק, כאילו אתה במקום אחר.
איך, איך זה יכול להיות,
שלפני שהתגייסת, הרגשתי שאין דבר שיכול לפגוע בנו,
שהאהבה שלנו כ"כ חזקה, שאפילו סערה לא תשבור.
הייתי כ"כ בטוחה בעצמי, כ"כ האמנתי בנו, כ"כ האמנתי בך...
ופתאום,
ברגע שעלית על האוטובוס הזה,
וראיתי אותך מתרחק..
הרגשתי איך גם הלב שלך מתרחק ממני,
הרגשתי שאני מאבדת אותך, שאתה חומק לי מבין האצבעות..
ושלחתי לך הודעה, שאני אוהבת אותך, שאתה תחסר לי כ"כ,
וזאת הייתה ההודעה הראשונה ששלחתי לך, ופשוט, התעלמת ממנה.
ועכשיו אני מנסה, כ"כ מנסה,
להיות איתך, להיות שלך, להתכרבל איתך במיטה,
שתחבק אותי, תחמם אותי כשקר לי, תשמור עליי, תאהב אותי,
תכניס אותי בחזרה ללב שלך,
אבל בפנים.. ממש עמוק...
תכניס אותי למקום בו תמיד הייתי..
ואתה, פשוט לא מרגיש, לא יודע איפה הכל השתנה,
באיזה שלב 'הכל נהרס' כמו שאני אומרת..
ואתה מתעקש "אני עוד אוהב.." אבל הלב,
הוא פשוט מרגיש אחרת. ומי יכול להתווכח עם הלב?
והלוואי.
הלוואי שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
