פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 12/2007
הוא חלק ממני,
הגוף הזה שלי.
ואני צריכה ללמוד לאהוב אותו וללכת איתו יד ביד, עם כל השינויים שהוא עובר עכשיו בגלל הדיאטה,
לא להישבר בגלל איזו מעידה עלובה.
לדעת להגיד 'די' בזמן.
הבעיה שלי היא האובססיה שלי כלפי עצמי, הביקורתיות כלפי אחרים, הקנאה.
ואולי כל זה יצליח להירגע קצת כשאני אתן לו מנוחה, לא להתנגד לו ולרצונות שלי יותר מדי,
לאט לאט והכל יתנהל כמו שאני רוצה.
. . . .
הוא נפרד ממני אתמול סופית, אחרי שהקשר הזה הטלטל בין טוב לרע.
אני לא יודעת אם הוא פעל נכון, אבל זה מה שהוא החליט ואני רק צריכה להשלים עם זה ולהמשיך הלאה.
סיימנו את זה בעוד כמה רגעים יחד בלילה, רק שנינו..
להרגיש אחד את השני הכי קרובים שאפשר בפעם האחרונה.
בינתיים אני מדחיקה את זה באיזושהי פינה חשוכה בלב שלי, משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי,
לא לשקוע בזה, לא להתגעגע, לא להרגיש.
עכשיו זה רק אני פה, מתמודדת מול הדבר שאני הכי מפחדת ממנו..
מעצמי.
מהרצונות.
קחי לך זמן - יציאת חירום
קחי לך זמן
הכאב הזה יחלוף מהר
אני מבטיח
זה רק זמן ונשכח
ואין עניין
ואת הסתיו הזה
בדמעות גדולות למרוח
ותמיד מעונן
ואיך לומר
כל הזמן את בין לבין
ולא בדיוק ברור לך
מה לומר כשהפוך
וכל דבר
מבלבל ומעורפל מכאיב
זה לא נראה לך
לקבל זאת בנימוס
אז בואי נצעד
ונלך אל המקומות
ששם טבעי הרעש
ואף אחד לא נרגע
והתשוקה - להישרף מבלי למות
זה כישרון לדעת
ואהבה.
אהבה.
ואיך לומר...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
