פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 1/2008
Don't let me down
אני, זו שתמיד נלחמה על האופי שלה, על העקרונות, על ראיית החיים שלי,
זו שדאגה להראות לעולם כמה היא חזקה וכמה צדדים חיוביים יש בכל דבר ודבר, אפילו הקטן ביותר,
דווקא אני..
איבדתי את עצמי בתוך אובססיה שנקראית אוכל.
ואמנם אני הובלתי את עצמי אל הדרך הזאת, אבל לא ככה ראיתי את החיים שלי, לא ככה רציתי להיות,
חשבתי.. חשבתי שזו תהיה דיאטה תמימה שבה אני ארד 5 קילו והופ, אהיה מאושרת.
אבל זה תמיד היה שם, חבוי עמוק בפנים, מאיים להתפרץ בכל רגע של קנאה, בכל רגע של הערה.
"היא יפה אבל.. היא לא כוסית.."
"את לא שמנה אבל גם לא רזה.."
וזה מה שכלכך רציתי להיות, רזה, קטנה וקלילה כזאת.. עדינה. והמשפט הזה שבר משהו בתוכי.
בכל פעם שמישהו דאג להגיד לי שכן, שיש לי גוף יפה, לי היה נדמה כאילו הוא מנסה לנחם אותי על משהו שלעולם לא היה לי.
עברו להם חמישה חודשים, די עלובים יש לציין מאז שנשאבתי לשם.
והיעד? השאיפה? זה רק תירוץ גרוע למצוא לי איזו מטרה בחיים, איזה משהו שאני אוכל להגיע אליו, לגעת בו, לחוות אותו.
המטרה שלי מעוותת, חסרת כל משמעות, אני יודעת שלא זה מה שיעשה אותי מאושרת אבל אולי זה ייתן לי קצת שקט.
חיצוניות בשבילי אף פעם לא היה דבר חשוב בשבילי.
חיצוניות תמיד הייתה דבר חשוב בשבילי.
הכל נוגד את עצמו.
מה שמצחיק, שאני לא מסוגלת לעזוב את זה ולחזור לחיות נורמלי מה שנקרא.
ירגיש לי כאילו אני זורקת הכל לפח, את כל הרצון והדרך הזאת, ולפעמים אני מצטערת.
מצטערת שלא החלטתי את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון.
שלא הלכתי בדרך אחרת. סטיתי מהכיוון ועשיתי תאונה. ואני אשאר שם..
תקועה.
בלי אף אחד שיבוא לחלץ אותי.
זה קשה להתמודד לבד, עם ההשלכות של עצמי, כשאני יודעת שרק אני אשמה.
זה עצוב לחיות ככה.
אני צריכה שינוי.
bad company.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
